בפרק הנוכחי נדבר על האחריות של המעסיקים להכנה לפרישה של העובדים שלהם.
זה התחיל ממש אתמול בהפניה של סוכן ביטוח למעסיק לא גדול במיוחד, שבעקבותיו קיבלתי שיחת טלפון ממנהלת משאבי האנוש בחברה. הגברת ציינה בתחילת דבריה שהיא חדשה בתפקיד ומעולם לא סייעה וטיפלה בעובד שפרש. בחברה הזאת אמורים לפרוש בזמן הקרוב מספר עובדים והיא אינה מודעת לחובות שלה כלפיהם.
במחשבות שעברו במוחי מאז השיחה הבנתי, לאחר כמעט 31 שנה, במהפכה שחוללה "ועדת בכר". לא רק שהועברה האחריות על הטיפול בהתנהלות הפנסיונית של העובד מהמעסיק או ועד העובדים אל העובד עצמו, אלא גם, ואולי בעיקר, האחריות על הפרישה נופלת עליו.
היכן נמצא הפרדוקס? אם נניח בענייניו הפנסיוניים הוא יכול להתייעץ ולקבל מידע (למרות שזה ממש לא מומלץ) מחבריו למקום העבודה, הרי שהבדידות בפרישה ומיעוט העוסקים בתחום עלולים לגרום לו לביצוע טעויות שהן לפעמים פטאליות.
במחקר שנעשה מידי שנה לגבי מקומות העבודה הטובים ביותר בישראל, מתמקמות חברות שבקריטריונים של הבדיקה ניתן לראות שהן דואגות לעתידם של העובדים. זה אכן נכון שאין לחברות חובה כתובה לדאוג לרווחת העובד לאחר הפרישה, אולם ללא ספק הן יהיו גורם למשיכת עובדים חדשים ותנודתיות נמוכה יותר שגם לה יש עלויות כספיות.
במקומות העבודה הגדולים מקובל להעביר את העובדים סדנאות פרישה שמאפשרות להם לקבל הצצה לעולם של אחרי העבודה. יחד עם זאת, ומאחר שמדובר באירוע קבוצתי, אין כאן דגש אישי לצרכי הפרט ולכך בהחלט יש מקום לחיזוק.
חלק מהמעסיקים הולכים עוד צעד קדימה ומממנים עבור העובדים חלק ואפילו את העלות המלאה של התכנון האישי לקראת הפרישה. ושוב, למרות שאין כל חובה כזאת כתובה, מעסיקים "נאורים" מבינים שזה חלק מהמוניטין שלהם שימשוך אליהם עובדים איכותיים וישאיר אותם לאורך זמן.
שיהיה לכם סופשבוע נעים שלעולם לא תצעדו לבד.
הכותב הינו מנהל מיזם הפרישה בלשכת סוכני ביטוח
