בבית משפט השלום בתל אביב נדונה תביעתו של מ' ב' ח' על ידי עו"ד אסור כנגד איילון חברה לביטוח בע"מ על ידי עו"ד המבורגר. פסק הדין ניתן בנובמבר 2017, בהיעדר הצדדים, מפי כבוד השופט שי משה מזרחי.
עובדות המקרה: מדובר בתביעה לקבלת תגמולי אובדן כושר עבודה בגין פוליסה שעשה התובע באיילון, באמצעות סוכנות הביטוח בה בוטח בביטוח מקיף עם כיסוי משלים לאופנועים. בהפקת הפוליסה נעשו מספר טעויות על ידי פקידת הסוכן.
טענות הצדדים: לטענת התובע, יש להפעיל כנגד איילון את הסנקציה הקבועה בסעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח בשל התנהלותה. לטענת איילון, מדובר בטעות קולמוס ויש לבחון אותה כאמור בדיני חוזים על פי אומד דעת הצדדים.
פסק הדין: בית המשפט סקר את השאלות שדרשו הכרעה – האם נכרת בין הצדדים חוזה ביטוח? אם נכרת, מה תנאיו של חוזה הביטוח? האם ניתן לשחרר את איילון מהאמור בחוזה הביטוח בשל "טעות קולמוס"?
בית המשפט ציין, כי לפי סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, רואים בפקידת סוכנות הביטוח שהתקשרה אל התובע בהצעה לביטוח, כשלוחה של איילון. היא זו אשר פרשה לפני המערער את נתוני הביטוח והיא זו שמילאה בעבורו את טופס ההצעה הטלפוני שהועבר לידי איילון. הגם שהפקידה לא מסרה לתובע בטלפון את פרטי הכיסוי לאובדן כושר עבודה, היא רשמה בטופס ההצעה כי מדובר בכיסוי של 2,000 שקל פיצוי בגין אובדן כושר עבודה מתאונה (לפי הנספח לפוליסה מדובר ב"פיצוי שבועי"). בכך הביעה את רצונה של איילון לבטח את התובע בסך של 2,000 שקל לשבוע בגין תאונה. מנספחי תצהירי איילון עלה כי סוכני הביטוח הונחו למכור את הביטוח תוך הגבלת סכומו החודשי ל־4,000 שקל במנות של 1,000 שקל לשבוע לכל היותר. בכך חרגה הפקידה מהוראות איילון, אולם אין בכך כדי לקבוע, כי טעותה של הפקידה פוטרת את איילון מחובתה לשלם, שכן נקבע בעבר, כי גם חריגת סוכן ביטוח מהרשאה שהתקבלה מחברת הביטוח עשויה לזכות את המבוטח בתגמולי הביטוח החריגים.
בית המשפט הדגיש, כי בניגוד לטענת איילון, כי מאן דהוא טעה "טעות דפוס" עת הודפסה הרשימה הנלווית לפוליסה אצל איילון, הרי שגם הפקידה שהציעה לתובע את הביטוח רשמה בהצעה את אותו סכום – 2,000 שקל – בתיבת אובדן כושר עבודה. מכאן, כי המדובר בהצעה שהתקבלה.
בית המשפט שוכנע כי התובע לא קיבל את הפוליסה לידיו בסמוך לעריכתה וכי זו נשלחה לכתובת שגויה. מכאן, כי כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי התובע, יש, לכאורה, לראות כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנוגעים באותו סוג ביטוח אצל איילון, כפי שהוגשה לממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, לפי סעיף 2(ב) לחוק חוזה הביטוח, ולעניינו עד גבול של 4,000 שקל לחודש או 1,000 שקל לשבוע. אלא שהפקידה לא פירטה בפני התובע את סייגי הכיסוי הביטוחי הנוגעים לאובדן כושר עבודה, ומכאן, כי לפי סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, אין איילון זכאית להסתמך על הפוליסה התקנית שלטענתה קיבלה את אישור המפקח. בנוסף, הפוליסה נשלחה לתובע לבקשת בא כוחו ואיילון לא הסתייגה מהאמור בה או ברשימה, ומעת שהוא קיבל את הפוליסה ונסמך על הוראותיה, אין עוד תקומה לסעיף 2.
בית המשפט ציין, כי התובע שילם פרמיה, אשר לפי חישוב איילון, שלא נסתר, תואם פיצוי של 2,000 שקל לחודש, ועם זאת ברור, כי גובה הכיסוי לא סוכם עמו. מכאן, כי הסתמכות על גובה הפרמיה, כמעידה על אומד דעתו של התובע משוללת יסוד. לפיכך, קבע בית המשפט, כי הפתרון הראוי במצב הדברים שנוצר הוא לאמוד את דעתם של הצדדים מתוך התנהלותם, המסמכים עצמם ועדותם. פתרון זה מיישם הלכה למעשה את כוונת המחוקק בסעיף 16 לחוק החוזים עליו מבקשת איילון להסתמך: מצד אחד, התובע אשר ציפה לקבל כיסוי מרבי לעת אובדן כושר עבודה ומצד שני, איילון שהיתה מוכנה לבטח כל דיכפין.
לסיכום: בית המשפט חייב את איילון לתגמל את התובע בגמלה שבועית בסך 1,000 שקל מיום 11.8.13 עד ליום 10.3.14 ומסכום זה תקזז איילון השלמת פרמיה על בסיס 1,000 שקל לשבוע ככל שנותר חוב מצד התובע, ועל פי הוראות הפוליסה. עד למועד כתיבת שורות אלו לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.
הכותב הוא היועץ המשפטי של מחוז תל אביב והמרכז בלשכת סוכני ביטוח
