ביום שישי ה-11 באפריל החלו להישמע בעוצמה מתגברת תופי המלחמה. גם חיילים ותיקים למודי קרבות והשמצות נדהמו מעוצמת ההתקפה החריפה שבקעה מהמקלדת של מר אלי ציפורי, סגן העורך הראשי של עיתון "גלובס", עיתונאי רציני בדרך כלל, עטור פרסים, שרק באחרונה זכה בפרס של עמותת "לדעת".
לא היה צורך להתעמק בכתבה, שגם לוותה בחוסר דיוקים. הכותרת הספיקה: "שוד הפנסיה הגדול – חייבים לטפל בעמלות סוכני הביטוח". כמה טינה בכותרת אחת. להשתמש בכינוי שודדים עבור ציבור שפועל על פי חוק.
לא סתם חוק: המדובר בציבור אולי הכי מפוקח במדינה, עם תקנות ורגולציה שנופלת עלינו חדשות לבקרים. לא רק התערבות בענייני עשה ועל תעשה ובכל תהליכי העבודה שלנו. זאת מבלי להזכיר את ההשפעה הישירה על הכנסותינו, כפי שלא ראיתי בשום מגזר אחר.
מושג נוסף מהכותרת "חייבים לטפל" הוא לא סתם סמנטיקה. כלי הנשק של העיתונאי הוא המלים ומיקומם בחלק הכתבה שהוא מעוניין להדגיש. כשהוא כותב "חייבים לטפל" עולים במוחי דימויים שלא אשתמש בהם כאן.
למעשה, כוונתו – כפי שאני מבין – היא להתמקד כירורגית בעיקר הבעיה כדי להבריא את החולה שהוא הפנסיה של אזרחי המדינה. התגובות לא איחרו לבוא: לשכת סוכני הביטוח סיגננה ופירסמה ב"גלובס" מודעה מצוינת בתשלום, סוכנים הגיבו לכתבה באתר האינטרנט של העיתון ונרשמו גם ביטולי מינויים ל"גלובס".
גם אני, בכוחי הדל, שלחתי מייל ארוך שפורסם בפורום הסגור והצליח כנראה לחדור את מסך הציניות של ציפורי. לראיה, כשעתיים לאחר ששלחתי, הוא חזר אלי וביקש לתאם פגישה. העיתונאי חטא בכמה אי דיוקים ולא הזכיר כמה דברים, כפי שציינתי במכתבי, ואולי החמור ביותר הוא מה שלא נכתב. המדובר באי גילוי נאות שעל פי מיטב הבנתי נדרש מעיתונאי בפרסום כתבה כשהוא נמצא בניגוד עניינים עם הנושא, ובמקרה הזה עם הציבור שעליו הוא כותב. אין דרך אחרת להגדיר זאת וצריך לומר זאת בצורה הברורה ביותר: בבעלות עיתון "גלובס" סוכנות ביטוח שמוכרת ביטוח בשיטה ישירה.
הסוכנות לגיטימית ומתחרה על נתח השוק עם סוכני הביטוח. ואולם כשעיתונאי מנצל את הכוח שיש לו ומשמיץ סוכני ביטוח כדי לקדם אינטרסים פנימיים זה בטח לא אתי ומוסרי. איני יודע כיצד יסתיים הפרק הזה, אבל ברור לי שהתחושות של ציבור סוכני הביטוח קשות. נראה שבאחרונה מתקיימת התקפה מתואמת מכיוונים שונים, שמעלה אצל כל בעל חשיבה קונספירטיבית חשדות לא נעימים.
הבעיה היא שאין דרך אמיתית לעצור את ההתקפה. בשם חופש הדעה, העיתונאי הזה, או כל אחד אחר שניתנה לו האפשרות לכתוב, יכול לפרסם כעולה על רוחו וידנו קצרה. יש כאן איום קיומי על ציבור של עשרות אלפי משפחות שאין להם שלטר של נמל סחורות, או טרמינל נוסעים, שבאמצעותו הם יכולים לאיים כפי שעושים גופים אחרים. אותם הגופים ידעו לתרגם את העוצמה שלהם לאצבע מאיימת או לכוח פוליטי.
לדמוקרטיה, חברים, יש יתרון אחד משמעותי. קולו של מיליארדר וקולו של נזקק סעד נספרים אותו הדבר. עד שלא נדע לתרגם את כמות העוסקים בענף הזה לכוח פוליטי שישפיע מבפנים במקום שבו יושבים בבניין ההוא בירושלים 120 איש, יימשך מסע ההסתה. איך אמר פעם ז'וז'ו חלסטרה? "ותחשבו על זה".
