השבוע אבקש להביא סיפור שמדבר על תביעה שאינה מטעם המבוטח כנגד חברת ביטוח אלא מטעמו של המוטב הבלתי חוזר – בנק אשר העניק הלוואה למבוטחים בכפוף לבטוחה מסוג פוליסת ביטוח חיים.
המבוטח נפטר ולבנק התברר כי חברת הביטוח ביטלה את הפוליסה בשל פיגור בדמי הביטוח לאחר שלטענתה מסרה הודעה לבנק, כמוטב בלתי חוזר, על כוונתה לבטל את הפוליסה.
הבנק טען כי לא קיבל את ההודעה והגיש תביעה לתגמולי הביטוח. במהלך המשפט התברר כי המבוטח לקח הלוואה בגובה של כ-2 מיליון ש"ח. כבטוחה להלוואה זו הציג המבוטח פוליסת ביטוח על סך העולה על 6.5 מליון ש"ח בה נקבע הבנק כמוטב יחיד ובלתי חוזר, ביחס ליתרת ההלוואה הבלתי מסולקת שתהא ביום פטירתו.
העדר תשלום פרמיה
הבנק הגיש כנגד המבוטח תביעה בגין אי תשלום ההלוואה ואף קיבל פסק דין בהעדר הגנה, אלא שאז התברר כי מספר ימים בטרם התקבל פסק הדין נפטר המבוטח, וכן התברר כי פוליסת הביטוח אשר הוצגה לבנק בוטלה זה מכבר על ידי חברת הביטוח בהעדר תשלום פרמיה.
הבנק בתביעתו טען כי חברת הביטוח לא שלחה התראות על אי התשלום של דמי הביטוח, אך חברת הביטוח הציגה ראיות לפיהן התראות נשלחו, אולם הן לא נשלחו לסניף בו ניתנה ההלוואה. חברת הביטוח ציינה כי היה נסיון להגיע להסדר תשלומים עם המבוטח אך המבוטח לא עמד בו וחברת הביטוח אף הציגה אישור כי מכתב על ביטול הפוליסה נשלח למבוטח והוא נמשך על ידו, כך שהמבוטח היה מודע לביטול הפוליסה.
בית המשפט נדרש למספר סוגיות:
- האם הפוליסה בוטלה כדין;
- האם הסדר התשלומים מאריך את חיי הפוליסה;
- והאם המבוטח בחר לבטל את הפוליסה בעצמו;
חובת התראה למוטב
בית המשפט בוחן את הוראות חוק חוזה הביטוח וקובע כי כאשר נפטר המבוטח, זכאי המוטב לקבלת תגמולי הביטוח אלא אם יוכח כי הפוליסה בוטלה בטרם אירע מקרה הביטוח. במקרה זה, הפוליסה על שם המבוטח קבעה כי המוטב הבלתי חוזר הינו הבנק. החוק קובע הסדר ספציפי לעניין ביטול של פוליסה שדמי הביטוח אינם משולמים על ידי המבוטח וכן מתייחס החוק למצב בו עסקינן במוטב שהינו בלתי חוזר.
כאמור, הביטול כפוף למספר שלבים להסדרת התשלום על מנת לשמר את הפוליסה ולא לבטלה כלאחר יד. יתרה מכך, קובע החוק כי אם נקבע מוטב בקביעה בלתי חוזרת, מותנית זכות הביטול של חברת הביטוח במתן ארכה למוטב לסילוק החוב שבפיגור. עם זאת, די בהודעה שנשלחת במקביל גם למבוטח, והמוטב רשאי להכנס בנעלי המבוטח על מנת לשמר את הפוליסה.
בית המשפט מציין כי חברת הביטוח שלחה למבוטח שני מכתבים על פי דרישת החוק ובכך היא עמדה בחובתה כלפי המבוטח, אלא שהואיל וקיים מוטב בלתי חוזר, הביטול לא יכנס לתוקף אלא לאחר התראה למוטב על אי התשלום.
הבנק כאמור, טען כי חרף טענת חברת הביטוח על משלוח המכתב, הוא נשלח לכתובת שגויה. בית המשפט דוחה את הטענה כי המשלוח נדרש להיות לסניף בו נטל המבוטח את ההלוואה אלא קובע כי הדרישה היא להודיע לבנק, ללא ציון סניף מסוים או כתובת של הבנק.
"ידיעה על אי התשלום"
בנוסף, ציין בית המשפט כי העד מטעם הבנק מסר בעדותו כי המכתב מטעם חברת הביטוח לא הגיע לסניפו, אך לא יכול היה להתחייב כי המכתב לא הגיע לבנק בכלל. ועוד, חברת הביטוח הוכיחה באמצעות רשות הדואר את העובדה שהמכתב נמסר לנמען (הבנק) בדואר רשום, וזאת על פי חקירה שביצעה ואישרה לרבות באמצעות מכתב נוסף ששלחה לבנק ואכן זה התקבל על ידו בכתובת האמורה.
בית המשפט מוסיף כי אף אם היה ויתברר כי הכתובת שגויה, הרי שבמקרה זה הוכח כי הבנק קיבל לידיו את המכתב ומשכך מסכם בית המשפט וקובע כי אכן הבנק ידע על אי התשלום מצד המבוטח מחד וחברת הביטוח עמדתה בחובתה על פי החוק מאידך.
ביחס להסדר התשלומים עם המבוטח קובע בית המשפט כי אין בהסדר זה כדי להוביל לחידוש הפוליסה. בית המשפט מדגיש כי גם בהוראת הפיקוח שניתנה בעבר נקבע כי חידוש פוליסה לביטוח חיים כפופה בין היתר לתשלום הפרמיות אשר לא שולמו במקרה זה.
על אף הביטול של הפוליסה על פי דין בוחן בית המשפט את הטענה החלופית האם המבוטח ביטל מיוזמתו את הפוליסה וקובע כי לא הוכח כי המבוטח ביקש לבטל את הפוליסה.
משכך, מסכם בית המשפט וקובע כי חברת הביטוח ביטלה את הפוליסה כדין, הסדר התשלומים לא האריך את תוקפה של הפוליסה ולכן דין התביעה להדחות.
בשלב זה לא ידוע אם יוגש ערעור על פסק הדין.
הכותב הינו מומחה לתביעות ביטוח ויועמ"ש הלשכה
