אדם לוקה במחלה קשה וזקוק לחוות דעת רפואית. הוא סובל, הזמן דוחק בו, וייעוץ רפואי על ידי המומחה הנכון עשוי לשנות את הגישה הטיפולית בו ולהשפיע דרמטית על עתידו. מערכת הבריאות בישראל מציבה בפניו שתי אפשרויות, אף אחת מהן אינה אופטימלית: האחת, לפנות למערכת הציבורית ולהמתין זמן ממושך לפגישה עם רופא מומחה. השנייה, לרכוש במיטב כספו ”מסלול עוקף“ לאותו מומחה באמצעות הרפואה הפרטית.
כאשר מדובר בבריאות, אדם שידו משגת, לעולם יעדיף את האפשרות השנייה. ובהתאם, ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות בישראל עומדת על יותר מ-30 מיליארד שקל, והיא מהווה כיום 40% מההוצאה הלאומית על בריאות.
אפשר לומר הרבה דברים טובים על מערכת הבריאות, על סל הבריאות ועל איכות הרופאים בישראל, אך העיוותים שנוצרו במערכת הבריאות בעשור האחרון הולכים ומתעצבים לכדי שתי מערכות בריאות נפרדות, שמיועדות למגזרים שונים. הן מתקיימות ברובן על אותן התשתיות של בתי החולים הציבוריים, מתבססות על אותם הרופאים, אבל מקיימות סטנדרטים כפולים בזמינות שירותי בריאות לציבור הרחב.
התופעה הזו לא התפתחה יש מאין. תקציב משרד הבריאות הוא אמנם השלישי בגודלו בין תקציבי הממשלה, אחרי ביטחון וחינוך, אבל מערכת הבריאות חיה כבר שנים במצב של גירעון מובנה ונתונה במשבר. בדו“ח מבקר המדינה האחרון כתב המבקר: ”נדרש טיפול שורש לחיסול הגירעון המובנה בתקציב הבריאות“, ותיאר את המשבר במערכת כ“משבר תקציבי עמוק ומתמשך שהוביל אותה לקריסה“.
רשימת תחלואיה של מערכת הבריאות בישראל היא ארוכה וקצרה היריעה מלפרט אותה, אבל דבר אחד ברור: היא היוותה כר פורה לצמיחתה של אלטרנטיבת הרפואה הפרטית וביטוחי הבריאות הפרטיים, והפכה אותן לעסק משגשג. ועדת גרמן לבחינת מערכת הבריאות הציבורית נגעה בין השאר בנושאי שר“פ, רפואה פרטית וכפל ביטוחי הבריאות. הרושם שהתקבל בציבור הוא שרפואה פרטית מגלמת את הבעיה העיקרית במערכת הבריאות, במידה מסוימת בצדק. היא מזוהה עם חוסר שוויון, עם משכורות עתק לקבוצה מצומצמת של רופאים בכירים וכסימפטום חמור של פערים חברתיים.
בפועל, התמונה מורכבת יותר. הרפואה הפרטית, זו שמתקיימת במרפאות ובבתי חולים פרטיים, נחשבת ללגיטימית והיא מתקיימת במדינות רבות. פעילות כמו שר“פ ותיירות מרפא, שמתקיימת בבתי חולים ציבוריים, מהווה מקור הכנסה שמאפשר לבתי החולים לשפר את תנאי הרפואה הציבורית. אבל זו רק חלק מהתמונה הגדולה. במקביל, מעמידה הרפואה הפרטית בפני רופאים מוכשרים ומבוקשים במגזר הציבורי פיתוי כספי שלמערכת הציבורית אין יכולת להתמודד עמו.
גם קופות החולים, שבזרוע אחת מעניקות שירותי ציבורי ובזרוע השנייה מפעילות שירותי ביטוח נוספים (שב“ן), ומצויות אף הן בגירעונות, שותפות לקשרי הגומלין בין המערכת הפרטית לציבורית. הקשר התלותי והסבוך הזה, בוודאי במצב של קריסת המערכת הציבורית, נהפך לפלונטר קשה להתרה. הוא נהפך לבעייתי יותר כאשר הוא זה שמכתיב את אופייה של מערכת הבריאות.
נדמה שבנושא הזה הגיעה ישראל לקו פרשת מים והשנים הקרובות צפויות להיות דרמטיות בעיצוב דמותה של מערכת הבריאות. ביטול גורף של פעילות השר“פ ותיירות המרפא בבתי חולים הציבוריים הוא צעד חברתי מתבקש, אבל הוא לכשעצמו לא יספיק. המשמעות המיידית של החלטה כזו היא פגיעה במקור הכנסה חשוב למערכת הציבורית ו“בריחה“ של רופאים מהמגזר הציבורי לפרטי. לכן מהלך כזה יחייב הזרמת תקציבים נוספים למערכת הבריאות הציבורית. וכאן יעמוד שוב למבחן מקומה של מערכת הבריאות בסדר היום הלאומי והחברתי של ישראל.
