בין התעשרות שיטתית לשכר טרחה לגיטימי

בית המשפט דן בשאלה - האם קיימת מזימה גדולה לכאורה של שמאי הרכב להתעשר על חשבון חברות הביטוח או שמדובר על עלילה פוגענית?
Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email

השבוע אני מבקש לדבר על דיון מעניין שנערך בבית המשפט השלום והסתיים החודש בפסק דין לאחר התדיינות שעולה על שנה. בית המשפט נדרש לתביעה בסך של 300 שקל. יובהר כבר עתה, התובעת לא פנתה בתביעה קטנה, אלא בתביעה כספית בבית משפט השלום.

על מה המהומה? התובעת טענה כי קיימת מחלוקת בינה לבין חברת הביטוח ביחס לעלות שכר טרחת השמאי אותה היא נדרשה לשלם. התובעת טענה כי עליה לשלם 1,500 שקל ואילו חברת הביטוח החליטה כי שכר הטרחה הראוי בגין עלות הערכתו של השמאי הינה 1,200 שקל. עוד הוסיפה חברת הביטוח כי שכר טרחת השמאי מופרז (כאמור, פער של 300 שקל).

בית המשפט מביע דעתו כבר בתחילת פסק הדין כי כעקרון, ולמעט חריגים אפשריים, אין מקום לבצע הפחתות יזומות על ידי גוף אשר מפצה את הניזוק, דוגמת חברת הביטוח. קל וחומר, נכון הדבר כאשר מדובר על ניזוק שהוא אדם פרטי אשר אין לצפות ממנו כי יכתת רגליו לחפש שמאי זול יותר. בנסיבות אחרות היתה התביעה מתקבלת מיד וללא התלבטות.

עו"ד בן אברהם | צילום: גיא קרן

בית המשפט מוסיף כי חברת הביטוח מציינת בכתב ההגנה כי מנסיונה מדובר בתביעה שיטתית, וכמוה מוגשות עוד תביעות רבות כשמאחוריהן עומדים שמאים המבקשים להתעשר, כך ממש, על חשבון חברת הביטוח.

מי בעל העניין?

לטענת חברת הביטוח, השמאים לא גובים את מלוא חיוב שכר טרחתם בפועל, אלא רק אם חברת הביטוח תפצה את הלקוח במלוא הסכום הנדרש. כלומר, לא המבוטח (הניזוק) הוא בעל העניין, אלא השמאי.

המבוטח, אליבא דחברת הביטוח, כלל לא ניזוק במלוא שכר הטרחה שנדרש, ועל כן אין מקום לחייב את חברת הביטוח לשלם את יתרת שכר הטרחה, שהרי השמאי אינו מתעתד לגבות בלאו הכי מהניזוק ככל שחברת הביטוח לא תשלם אותה.

בית המשפט מחדד כי טענה זו היא אכן טענה חמורה, אך היא מצריכה השקעת משאבים רבים בניהול הליך לבירור האם יש צדק בדבריה של חברת הביטוח והאם מדובר על תוכנית של השמאים להתעשר על חשבון חברות הביטוח מצד אחד או עלילה פוגענית כלפי ציבור השמאים. בנוסף, לצורך כך יש לנהל הליך ראיות מקיף בכל תיק ותיק, ויתרה מכך יש לזכור, כי השמאי כלל אינו צד בדיון זה, והוא אינו יכול להתגונן ביחס לטענה המושמעת כלפיו.

בית המשפט מציין כי אין בכוונתו לדון בעניין הואיל והתובעת אכן חזרה בה מהתביעה מאחר ולאחר חקירתה התברר כי היא שילמה לשמאי רק 1,200 שקל אותם קיבלה בהתאמה מחברת הביטוח. השמאי השיב לה חזרה את ההמחאה שלה בסך 1,500 שקל. מדברי התובעת לא ניתן היה לדעת אם מדובר על טוב ליבו של השמאי והתחשבות בכך שחברת הביטוח לא שילמה למבוטחת את מלוא הוצאותיה, או שמא מדובר בדיוק באותה מזימה שאותה ציינה חברת הביטוח. השמאי, כאמור, לא העיד בתיק זה.

המחלוקת שנותרה לאור ויתור המבוטחת על תביעתה היא לעניין הוצאות ההליך המשפטי אשר נוהל.

התובעת ציינה כי לאור העובדה שהיא חזרה בה מתביעתה ולאור היותה אדם פרטי, שהגיש את תביעתו בעידוד גורמי מקצוע, ונגררה להליך שאין לה עניין ממשי בו, אין מקום לחייב אותה בהוצאות.

חברת הביטוח מאידך, ביקשה לחייב את התובעת בהוצאות הדיון, בשל כך שהתובעת היא זו שביקשה למצות את הדיון עד תום ולא הסכימה לבקשות חברת הביטוח לסיים את הליך ללא דיון. 

בית המשפט קובע כי זמנו של בית המשפט יקר, משאביו של הציבור אינם הפקר, ואין מקום לנהל תביעה, אשר נזכיר כי עניינה בפער של 300 שקל. משכך, ולנוכח העובדה שהתובעת ביקשה לנהל הליך עד לפסק דין, הוא קובע כי יש לחייב את התובעת בסכום הוצאות שישקף את עלות ההשקעה של הזמן בהליך, וכמובן את השחתת הזמן הציבורי של בית המשפט והמשאב הציבורי, ומשכך לאחר שהתובעת חזרה בה מהדרישה לתשלום בסך 300 שקל, בית המשפט מחייב אותה לשלם 2,700 שקל הוצאות – 1,800 שקל לקופת אוצר המדינה ו-900 שקל לחברת הביטוח.

נכון למועד פרסום העיתון לא ידוע אם יוגש ערעור לבית המשפט המחוזי על ידי מי מהצדדים.

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email