בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב נדונו לאחרונה שתי תביעות שדנו במעמדה המשפטי של רשימת לקוחות של סוכנות ביטוח. בפסק הדין הראשון נדונה תביעתה של סוכנות ביטוח כנגד עובד שלה לשעבר, לפיצוי בגין "גזל לקוחות" ו"הפרת אמון". הסוכנות טענה, כי רשימת לקוחות הינה סוד מסחרי לפי סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות, אשר קובע: (א) לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר. סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות מגדיר "סוד מסחרי" כ"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". בפרשת צ'ק פוינט הוגדר בבית המשפט מהו סוד מסחרי, ונקבע, כי בכל הנוגע לרשימת לקוחות "רשימת ספקים או לקוחות תוכר כסודית רק כאשר היא מחזיקה ערך מוסף מלבד קיבוץ שמות הלקוחות או הספקים בענף, בנסיבות בהן הוכח כי נדרש מאמץ מיוחד בגיבושה, ויש יתרון בקבלתה מן המוכן".
רשימת לקוחות תיחשב לסוד מסחרי, רק אם נלווה לה ערך מוסף וקושי ממשי בהשגתה. בית הדין קבע, כי רשימת לקוחות של סוכנות ביטוח נושאת את המאפיינים הללו, שכן זהו נכס מרכזי של הסוכנות. בית הדין פסק, כי המעסיק – הסוכנות, הצליח להוכיח שהעובד פנה באופן שיטתי ללקוחות הסוכנות עם סיום עבודתו על מנת לשדלם להעביר את עסקי הביטוח מהסוכנות לטיפולו, והעובד סבר לתומו, לטענתו, שהוא רשאי לעשות כן וש"הלקוחות שלו". לסוכן ביטוח שעוזב את הסוכנות אסור לפנות ללקוחות אלה, אף אם חלקם היו מכריו וחבריו. בית הדין ציין כי מדובר בגזל של לקוחות, ואין בעובדה שחלקם היו קרוביו ומכריו כדי להתיר לו לעשות שימוש ב"רשימת הלקוחות" שהושגו במהלך ועקב עבודתו בסוכנות. בית הדין הדגיש כי לעובד אין בעלות על הלקוחות אלא מדובר ברשימת לקוחות שקשה להשיגה והעובדה כי הושגו במאמץ של העובד, מלמדת שמדובר ב"סוד מסחרי". העובד חויב לשלם לסוכנות סך של 50 אלף שקל כפיצוי בגין הפרת חובת הנאמנות וגזל סוד מסחרי עקב התנהגות שלא בתום לב.
נעיר כי על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, אולם טרם ניתנה הכרעה. בפסק הדין השני נדונה תביעה ותביעה שכנגד של סוכנות ביטוח נגד עובד שלטענתה עסק באופן שיטתי ומקיף בגניבת המידע העסקי שלה המצוי במאגרי המידע ובמחשביה, וסרק את החומר למחשבו הפרטי. הסוכנות טענה, כי מדובר במידע הנוגע לחידושי הפוליסות של לקוחות החברה, לרבות מספרי כרטיסי אשראי של מבוטחים, דו"חות תפוקה פנימיים, הוראות תשלום וכיו"ב. מדובר במידע שנצבר במשך עשרות שנים, ולאחר שמידע זה נלקח ממנה – אין באפשרותה לדעת כיצד הוא הגיע למתחרים ומהו תוכן המידע שדלף למתחריה.
בית הדין דחה את התביעה שכנגד שהגיש העובד, קיבל את תביעת הסוכנות וקבע, כי העובד אכן הפר את הסכם העבודה בצורה חמורה, באופן שעשוי היה לגרום לנזקים קשים לסוכנות, לא רק בהיבט של "גזילת לקוחות" אלא גם בהיבטים נוספים, לרבות פגיעה בתדמית הסוכנות. העובד הפר חובות שהיו לו כלפי לקוחות החברה, לאחר שהעביר לכתובת הדוא"ל הפרטית שלו נתונים אישים, לרבות נתונים על מצב בריאות ומספרי כרטיסי אשראי של הלקוחות, ללא קבלת הסכמתם. הסוכנות לא הביאה ראיה שנגרם לה בפועל נזק בשל התנהלות העובד, ולא ניסתה לנקוט בהליכים משפטיים, שמטרתם למנוע עשיית שימוש בחומר שהעביר העובד לכתובת המייל הפרטית שלו. בית הדין התרשם כי העובד לא עשה שימוש בנתונים לצרכיו הפרטיים, לא העביר אותם לצדדים שלישיים ולא גרם לסוכנות נזקים כספיים.
בית הדין קיבל את טענת הסוכנות לתשלום פיצוי לפי חוק עוולות מסחריות, וקבע כי הפרטים הנוגעים לשמות הלקוחות, לסוגי הביטוח שלהם, לפוליסות שלפיהן הם מבוטחים, למצבם הבריאותי, לפרטי כרטיסי אשראי ונתונים נוספים, אכן מהווים מידע סודי של הסוכנות אשר הסוכנות אף מחוייבת לשמור בסודיות מלאה גם מטעמים של הגנת הפרטיות )לפי סעיף 8 לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א 1981- – "רישום מאגר מידע והשימוש בו"(. משכך, קבע בית הדין כי העברת המידע למייל הפרטי של העובד מהווה הפרה של חובת הסודיות, ולאור חומרת המעשים של העובד, חייב אותו בפיצוי המירבי בסך של 100 אלף שקל לפי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט־ 1999.
הכותב הוא היועץ המשפטי של מחוז תל אביב והמרכז בלשכת סוכני ביטוח
