בבית המשפט העליון נדון ערעורה של כלל חברה לביטוח בע"מ שיוצגה על ידי עו"ד מרדכי גנות ועו"ד ורד שולמי, כנגד ב.י.מ חברה לבניה בע"מ, שיוצגה על ידי עו"ד מוטי בן ארצי ועו"ד זיו בסין־בר, וכנגד מספר גורמים נוספים. פסק הדין ניתן ביוני 2017 , בהיעדר
הצדדים, מפי כבוד השופטים חנן מלצר, ניל הנדל וצבי זילברטל.

מדובר בשלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שדן בנזקים שנגרמו למבוטחת בשישה בנייני מגורים, כתוצאה מגלישת הקרקע שהתרחשה באתר בו ביצעה פרויקט. שתי הסוגיות העיקריות בערעורים היו אופן חלוקת האחריות במסגרת
האירוע בין המבוטחת לבין גורמים נוספים וכן קיומה של פוליסת הביטוח של כלל ושיעורה. בית המשפט המחוזי קבע כי האירוע משקף מצב של מספר מעוולים, שגרמו לנזק אחד, אשר מבחינה פיזית לא ניתן לחלק אותו. עם זאת נקבע כי מידת התרומה של כל אחד מהמעוולים השונים לנזק אכן ניתנת לכימות מבחינה רעיונית, ולכן כל אחד מהמעוולים חב בפיצוי בהתאם למידת תרומתו להתהוות הנזק.

בית המשפט המחוזי הוסיף כי בתקופה הרלוונטית לאירוע, המבוטחת בוטחה בפוליסת ביטוח עבודות קבלניות, לרבות כיסוי עבור נזקי צד שלישי. בית המשפט המחוזי דחה את טענתה של כלל לפיה הנזקים שנגרמו מוחרגים מפוליסת הביטוח הסטנדרטית, שכן מדובר בנזק שנגרם על ידי הסרה או החלשה של תמיכת הקרקע במורד המדרון. נקבע כי פרשנותה של כלל אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם מטרת הפוליסה וקיומה, מאחר שהיא למעשה מרוקנת, את הפוליסה מתוכן, שכן מרבית העבודות הקבלניות מתחילות בחפירה בקרקע. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון קבע כי האירוע נופל לקבוצת האירועים בהם שותף יותר מגורם אחד. מקובל לחלק אירועים מסוג זה לשלושה: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; ומעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. בשני המקרים הראשונים המעוולים מחויבים בפיצויים על מלוא הנזק ביחד ולחוד, ואילו בשלישי הם מחויבים בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד. המקרה הנדון שייך לקבוצה השנייה, בהינתן שאין אפשרות להפרדה פיזית של הנזק שנגרם על ידי מעשי המעוולים השונים. במקרה זה, הנזק שנגרם בשל הפרת חובות הזהירות על ידי המעוולים הוא אחד, וכל אחד מהם נטל חלק באירועים שהובילו להתרחשות גלישת הקרקע, באופן שאינו ניתן לחלוקה ולייחוס נפרד למי מהם.

בית המשפט העליון דרש מכלל לשלם סך של 480 אלף שקל | צילום: fotolia

בית המשפט העליון הדגיש כי האחריות על מעוולים במשותף מוטלת ביחד ולחוד, ובפרט מקום בו אחד מהמעוולים אינו סולבנטי, אזי הנזק "מתגלגל" לפתח אחד המעוולים ולא לפתח הניזוק. במקרה זה אין מקום לסטייה מהכלל מאחר שהתנהלות כל המעוולים הייתה נגועה בהתרשלות ובאשם, וכן מכיוון שקשה להגדיר מי מהם מהווה מעוול שהינו משני באופן מובהק. בהעדר טעמים מבוררים לכך, ובהעדר הנמקה ממשית המצדיקה חריגה מן הכלל – יש לחייב את כל המעוולים באחריות "ביחד ולחוד".

האמור לעיל נכון ביתר שאת בהתחשב בעלותם הנמוכה ובפשטותם של אמצעי הזהירות שנדרשו מהמזיקים השונים. בית המשפט העליון הוסיף כי אין בקביעה זו בכדי למנוע את עצם חלוקת האחריות במישור היחסים הפנימיים בין המעוולים, מישור בו יקבע חלקו היחסי של כל אחד מהמעוולים ו"שיעור ההשתתפות" שיש ליחס לו. בחינת אחריותם היחסית של המעוולים במישור היחסים בינם לבין עצמם נעשית על פי הצדק והיושר ומידת אשמתם המוסרית של המעורבים. נקבע כי במקרה הנדון אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לעצם קיומה של פוליסת הביטוח, הכוללת אף אחריות כלפי צד ג', כמו גם באשר לתחולת הפוליסה על נסיבות העניין.

עם זאת, יש אמת בטענה לפיה בית המשפט לא התייחס באופן מפורש לסוגיית גבול האחריות המכוסה בפוליסת הביטוח. בנוסף נמצא כי אכן יש לקבוע שחבותה של כלל ביחס לאחריות כלפי צד ג' על פי פוליסת הביטוח מוגבלת, ואולם גבול האחריות עומד על סך
של 480 אלף שקל ולא 450 אלף שקל, כפי שנטען על ידי כלל.

בית המשפט העליון ציין כי יש לפרש פוליסות ביטוח לפי אומד דעת הצדדים, כפי שמשתמע מתוך הפוליסה ומנסיבות העניין. הפוליסה לא הוצגה כאן, ואין מנוס מלפנות לנסיבות. לרוב פוליסות הביטוח הן פוליסות סטנדרטיות שאינן משמשות בסיס למשא ומתן אישי, ועל כן כאשר לא ניתן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה – יש לקבוע את התכלית העסקית של החוזה על פי תכליתו האובייקטיבית, שתיבחן בהתאם לאומד דעת צדדים "סבירים והוגנים". בעת בירור התכלית האובייקטיבית קיימים מספר כללים פרשניים, שאת חלקם ניתן ליישם אף בענייננו, בהעדר הנוסח המלא של פוליסת הביטוח. דרישותיו של משרד הבינוי לשם ביצוע עבודות קבלניות כוללות קיום פוליסת ביטוח, הכוללת פרק צד ג' באחריות מוגבלת לסך של בין 450 ל־500 אלף שקל. לאותה מסקנה ניתן
להגיע גם משילובם של שני עקרונות פרשניים נוספים, השאובים מן המשפט האמריקאי: כלל הציפיות הסבירות של המבוטח, ואמת הפרשנות הבוחנת את גובה הפרמיה ששולמה. בסופו של דבר, בית המשפט העליון העמיד את גבול האחריות על סך של 480 אלף שקל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *