האיל אבו זיתונה טען כי באחד הימים, בשעות הערב המאוחרות, נגנבה מכוניתו מחניית בית החולים, שעה שהגיע לבקר את אביו שהיה מאושפז במקום. המכונית לא נרשמה על שמו של התובע, אלא על שם סמירה אלפיניש.
בדיון בבית המשפט התברר כי היא בת דודתו של התובע. המכונית בוטחה תחילה בביטוח חובה וצד ג‘ בחברת הראל, אבל 20 יום טרם תום תוקפו של הביטוח הנ“ל, ביטח התובע את המכונית בביטוח מקיף בשירביט, שדחתה את בקשתו לפיצוי בטענה כי התובע נעדר זיקה ביטוחית למכונית הרשומה על שם בת דודתו.
כמו כן, טענה שירביט כי התובע לא מסר את מלוא העובדות הנכונות בנוגע לגניבת המכונית, או שמסר עובדות כוזבות, או שהעלים עובדות בכוונת מרמה, דבר המקנה לה פטור מחובתה לפיצויו על פי הפוליסה.
התובע טען כי אף שהמכונית נרשמה על שם בת משפחתו ולא על שמו, הרי הוא היה הבעלים בפועל של המכונית: הוא זה שרכש את המכונית מבעליו הקודם, הוא זה שעשה שימוש במכונית והוא זה ששילם את פוליסת הביטוח אצל שירביט.
בית המשפט דן בשאלה: האם המכונית אכן נגנבה במועד ובאופן שטען התובע, או שמדובר בתלונת שווא באשר לגניבה, המצדיקה את שלילת הפיצוי על פי פוליסת הביטוח?
זיקה ביטוחית מספקת
בית המשפט ציין כי במשפט הישראלי, גם אם יש צורך פורמלי בזיקה ביטוחית, הרי שאין צורך בקיום זיקה קניינית דווקא בין המבוטח לבין הנכס, אלא די גם בזיקה כלכלית, או ענין מסויים של המבוטח בנכס. בנסיבות אלו, גם אם הבעלים הרשום של המכונית הוא אדם אחר, נראה כי לתובע זיקה ביטוחית מספקת לשם הגשת התביעה.
סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח נועד להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה. הסנקציה הינה פטור של המבטח מהחבות. משהעלה המבוטח בכתב התביעה טענה של גניבה או פריצה, עליו להוכיח את יסודות הגניבה.
מנגד, מבטח המבקש להראות, כי חפצי המבוטח לא אבדו, ינסה להפריך את טענת הגניבה ובית המשפט יכריע על בסיס טענות אלו במחלוקת בין הצדדים. עם זאת, לעתים די בראיות קלות כדי להעביר את נטל הראיה למבוטח, שבידיו הידיעה המלאה לגבי העובדות האופפות את האירוע הביטוחי, כל מקרה על פי נסיבותיו.
בית המשפט קבע, כי במקרה זה לא עלה בידי התובע להרים אף את הנטל המינימלי המוטל עליו על פי דין, להוכיח כי המכונית אכן נגנבה במקום ובמועד שלו טען במסגרת ההודעה לשירביט, וכי גירסתו לקויה בשורה של סתירות ואי בהירויות. ראשית, התובע טען בתצהירו, כי המכונית רשומה על שם בת זוגו סמירה אלפיניש ברישום פורמלי בלבד במשרד הרישוי. ואולם בפתח עדותו של התובע הוא ביקש לתקן כי מדובר בבת דודתו ולא באשתו.
שנית, בחקירתו של התובע על ידי החוקר, העיד התובע, כי אין לו רישיון נהיגה, היות שיש לו קנסות. בחקירה הנגדית שינה התובע את גירסתו וטען כי היה לו רישיון נהיגה למעט תקופה קצרה של פסילה.
סתירות בעדות התובע
שלישית, התובע סתר עצמו באשר לזהות האדם שנהג במכונית טרם הגניבה. בתצהיר התובע נרשם כי טרם הגניבה החנה התובע את המכונית בחנייה ברחוב וינגייט בבאר שבע. גם העד יצחק אבו אלקיעאן, שלפי הטענה היה עמו במכונית, מסר בתצהירו כי התובע הוא זה שהחנה את המכונית. לעומת זאת, בעת החקירה בבית המשפט, שינו הן התובע והן העד אבו אלקיעאן את גירסתם, כי התובע לא נהג במכונית, אלא יצחק אבו אלקיעאן. רביעית, העילה לעריכת הביטוח – 20 יום לפני תום הביטוח בהראל, ביטח התובע את המכונית בשירביט. כמו כן, הביטוח בהראל היה רק ביטוח חובה וביטוח צד ג‘ )שאינו מכסה גניבת רכב( ואילו הביטוח אצל שירביט הוא ביטוח מקיף, שכולל בחובו גם ביטוח צד ג‘. בית המשפט ציין כי מדובר בהתנהלות תמוהה. חמישית, התובע לא נתן הסבר מניח את הדעת כיצד עשה שימוש במכונית שבועיים ימים לאחר שפג תוקף רשיון הרכב. התובע טען, כי ”האוטו עומד בבית“, זאת בניגוד לטענתו שהוא נגנב, כאשר נסע עם המכונית לבקר את אביו בבית חולים, ובניגוד לטענתו לחוקר כי ישנם תדלוקים מאותה תקופה. שישית, התלונה הוגשה רק ב-1.8.2011 בתחנת המשטרה, אף שהמכונית נגנבה, לפי הטענה, ב-29.7.2011. בית המשפט ציין כי יש חשיבות להגשת תלונה מיידית, כדי לנסות ולאתר את המכונית הגנובה. לאור כל הסתירות הנ“ל נדחתה התביעה. עד מועד כתיבת שורות אלו, לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.
