שאלות רבות מתעוררות תמיד בעניין מעמדם של יורשים מוטבים ושאר בעלי המעמד בעת פטירה. בשבוע שעבר נתן בית המשפט העליון פסק דין ביחס לשאלה האם תקבולי ביטוח חיים להבטחת משכנתא, ששולמו בגין פטירתו של מבוטח (ערב) להלוואה שנטלה חברה בע"מ חייבת במס הכנסה ומס רווחי הון, או שאינה חייבת כלל.
העובדות קובעות כי החברה רכשה מבנה אותו מימנה על ידי משכנתא. לצורך מתן בטוחה, בנה של בעלת המניות בחברה, רכש פוליסת ביטוח חיים בה נקבע הבנק כמוטב בלתי חוזר. הפרמיה עבור הביטוח שולמה על ידי החברה.
בשנת 2002 הלך הערב לעולמו, וחברת הביטוח שילמה את תקבולי הביטוח לבנק – ובכך סולקה ההלוואה. עם זאת, החברה לא דיווחה על תקבולי הביטוח לרשויות המס כהכנסה, משום שלטענתה לא היה מדובר בהכנסה או ברווח החייב במס כלשהו. אולם פקיד השומה שעסק בעניין, סבר כי תקבולי הביטוח הינם בגדר "הכנסה פירותית" והם כן חייבים במס. כמו כן, טען הפקיד כי תקבולי הביטוח יהוו כרווח הון והוציא שומה בשיעור 36% לחברה.
החברה ערערה על השומה בטענה כי לא מדובר על "הכנסה פירותית", משום שהפוליסה איננה מקור הכנסה. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי נקבע כי לחברה צמחה הכנסה הונית מתגמולי הביטוח, ולכן היא חייבת במס ריווח הון. בית המשפט קבע כי הזכות ליהנות מפירעון ההלוואה בגין הפעלת פוליסת ביטוח הרשומה על שמו של ערב להלוואה, הינה "זכות ראויה" המהווה "נכס", אשר ה"תמורה" (סילוק ההלוואה) בעד "מכירתה" (העברת תקבולי הביטוח אל הבנק) עשויה לעלות כדי "רווח הון" החייב במס. בית המשפט התייחס בקביעתו לכך שלא מדובר ב"מכירה" רצונית, או יזומה.
הדיון בבית המשפט העליון
החברה ערערה לבית המשפט העליון, וטענה כי שגה המחוזי בפרשנות משום שסיווג תגמולי הביטוח כרווח הון לא משקף את התכלית הכלכלית, ואין מדובר על נכס שנמכר ותמורתו היה רווח כלכלי. בנוסף, טענה החברה כי "ההתעשרות" הינה רעיונית בלבד, ואין מקום לחייב אותה במס אלא רק אם בעתיד תמכור את המבנה. מנגד טען פקיד השומה כי פירעון ההלוואה הינו "התעשרות ישירה וברורה".
בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי יש לבחון את תכלית הוראות החוק מתוך מטרה להגיע למס אמת, וכי לא ניתן לראות בתקבולי ביטוח חוב שנמחל כדרישת החוק. כמו כן, קבע בית המשפט כי בנסיבות המקרה אין לראות את תקבולי הביטוח שהגיעו אל הבנק כ"הכנסה פירותית", מה גם שמדובר על עובד בחברה (אז ניתן היה לומר שמותו פוגע ברווחיות העסקית של החברה). לאור הרחבת ההגדרה של "נכס" בפסיקה, ניתן לראות בזכות לקבלת תקבולי ביטוח חיים עקב אירוע ביטוחי משום "זכות ראויה" החוסה תחת הגדרת "נכס" בסעיף 88 שבפקודה. בנוסף, קבע בית המשפט כי אין לראות בתגמולי הביטוח "הכנסה רעיונית" שהרי החברה התעשרה מפירעון ההלוואה.
פקיד השומה התייחס בטענותיו לסעיף בפקודה המורה כי פרמיות, ששילמה חברה לשם ביטוח חייו של "בעל שליטה" בה, לא יוכרו כהוצאה עסקית מותרת בניכוי ותקבולי ביטוח חיים שקיבלה החברה עקב פטירתו – והינם רווח הון. אלא שהערב לא היה בעל שליטה. כמו כן, התייחס לעניין הפטור הנקוב בפקודה, הקובע כי כל סכום הון שנתקבל כפיצויים כוללים על מוות או חבלה – הפטור לא חל על כספים המתקבלים בגין התממשות של פוליסת ביטוח חיים.
בית המשפט הדגיש כי קיים היגיון ביסוד הגישה להכרה גם בתאגידים כזכאים לפטור האמור, כאשר הם מצויים בשליטה בלעדית של קרוב המשפחה, אולם החברה לא נכנסת להגדרת "קרוב" של הערב (המבוטח המנוח). בינתיים סעיף הפטור לפקודה תוקן, ועל פי נוסחו ותוקפו כיום, הרי שגם: "חבר בני אדם שבהחזקת אדם או קרובו בא תחת הגדרת קרוב".
בסיכומו של הדיון, קבע בית המשפט העליון כי יש לדחות את הערעור, וכי החברה אינה זכאית לפטורים, לכן עליה לשלם את מס רווחי ההון.
