האם לשלול תגמולי ביטוח או לחייב תשלום תגמולים מופחתים?

כיצד להתנהל מול מבוטח שאפשר לנהג שלא עומד במגבלת הגיל לנהוג, וזה היה מעורב בתאונה?
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

נהרות של דיו אשר נספג על דפים צהובים בעת כתיבת כתבי טענות ופסקי דין בנוגע לשאלה שבנדון, והנה הונחה לפתחו של בית המשפט העליון סוגיה נוספת שהוכרעה ברוב קולות השבוע.

חשוב לומר כבר עתה כי אין בפסק הדין כדי לשנות את דרך העבודה של סוכן הביטוח ועל סוכן הביטוח לבדוק ולוודא מול הלקוח את הצרכים הספציפיים הדרושים – ולהתאים את הפוליסה המתאימה ביותר, לו ולמשפחתו (בין אם מדובר על לקוח עם נהגים צעירים או חתך גילאים שונה). פסק הדין אינו יוצר "מסלול ירוק" לרכוש ביטוח לגיל שאינו מתאים, ההיפך, תגמולים מופחתים, ככל שלא תטען כוונת מרמה, יפחיתו בעשרות אחוזים את הפיצוי המלא ויובילו לחסרון כיס של המבוטח.

עו"ד בן אברהם | צילום: גיא קרן

מבוטח רכש פוליסת ביטוח (מקיף או צד שלישי) הכוללת מגבלת גיל. המבוטח מאפשר לאדם שאינו עומד במגבלת הגיל לנהוג ברכב וזה עובר תאונה. האם מגבלת הגיל שוללת את תגמולי הביטוח או רק מהווה "החמרת סיכון" שמעניקה פיצויי מופחת? ברוב דעות, קבעו שני שופטי בית המשפט העליון כי אי העמידה במגבלה מהווה "החמרת סיכון" אשר מעניקה תגמולי ביטוח מופחתים.

בדעת המיעוט, ציין השופט כי היה מקום לדחות את התביעה ולא להעניק תגמולי ביטוח למבוטח שלא קיים את מגבלת הגיל. היועמ"ש לממשלה טען כי יש מקום להחיל גישה פרו צרכנית לטובת המבוטחים אך עם זאת הוא מבחין בין התרשלות בשלב כריתת חוזה הביטוח אשר יגרור שלילת כיסוי, למול מצב בו המבוטח התרשל באופן קיום הפוליסה, דבר שיוביל לתגמולי ביטוח מופחתים. היועמ"ש ערך אבחנה בין סיכונים הכלולים בחוזה הביטוח שהוחמרו במרוצת הזמן (החמרת סיכון), לבין סיכונים שכלל אינם כלולים בחוזה הביטוח ולהם אין כיסוי. לגופו של מקרה, הדגיש היועמ"ש כי המבוטח ידע על מגבלת הגיל ומשכך אין מקום לתשלום תגמולי ביטוח. יתרה מכך הוסיף היועמ"ש כי תשלום תגמולים חלקיים יוביל להתייקרויות של תעריפי הביטוח וכי חלק מחברות הביטוח אף החמירו את התנאים לאור הלכת סלוצקי.

דעת המיעוט הדגישה כי המבוטח הוא שתחם את הסיכון, שהרי הוא היה יכול לרכוש פוליסה המכסה כל נהג, אך הוא בחר מיוזמתו פוליסה זולה יותר וזאת בניגוד לפרשת סלוצקי שם דרישת המיגון היתה דרישה של המבטח. דעת המיעוט הוסיפה כי אין מקום לקבל את התפיסה לפיה יש להסיט את פוליסות הביטוח מעולם "דיני החוזים" לעולם של "אחריות מיוחדת" של המבטח. בנוסף הלכת סלוצקי לא זהה למקרה דנן ולכן אין מקום להחיל דין זהה בתיק.

כמו כן, סוגיית כוונת המרמה, אשר בה נחלקו דעותיהם של שופטי הרוב, זכתה אף היא לתגובת עמדת המיעוט אשר צידדה לבסוף בעמדתה המחמירה יותר של השופטת דפנה ברק־ארז, לפיה רכישת פוליסה שאינה מכסה נהגים צעירים מתוך מטרה לאפשר לנהגים צעירים לנהוג על פיה מהווה כוונת מרמה השוללת תגמולי ביטוח.

ברק־ארז, המשיכה בהתאמה לפסק דינה בפרשת סלוצקי, את "הלכת המידתיות" אך עושה אבחנה לעניין זה בנוגע למקרים בהם קיים "תכנון מוקדם" כלומר – מקרים בהם הורים שרכשו פוליסה ומאפשרים לילדיהם הצעירים לנהוג ללא כיסוי עקב מגבלת הגיל – הדבר אשר ייחשב מרמה ככל שיהיה "דבר מה נוסף", למול מקרה בו הילד הצעיר מחליף הורה באופן חד פעמי עקב כך שההורה לא חש בטוב במהלך הנהיגה, מקרה שלא ייחשב למרמה ויש מקום לתשלום תגמולי ביטוח מופחתים.

השופט גרוסקופ, תמך בעמדתה של השופטת ברק־ארז, לעניין תשלום תגמולים מופחתים. עם זאת הוא מצמצם את "כוונת המרמה" אליה התייחסה וקובע כי יש לקבוע כוונת מרמה רק אם יוכח כי המבוטח פעל מתוך מניע פסול במטרה לקבל תגמולי ביטוח שהמבוטח אינו זכאי להם.

התיק הוחזר בדעת רוב לבית המשפט השלום לבחון האם המבוטח פעל בכוונת מרמה אם לאו. ובנימה אישית, אני רוצה לברך את חברי, עו"ד ג'ון גבע, אשר ייצג את המבוטח בערעור לבית המשפט העליון.

נכון למועד כתיבת מאמר זה לא ידוע האם תוגש בקשה לדיון נוסף על ידי חברת הביטוח.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email