בבית משפט השלום בנתניה נדונה תביעתו של אלאא עזבה נאטור, כנגד שירביט חברה לביטוח בע"מ וחאלד נסראללה. פסק הדין ניתן בינואר האחרון, בהיעדר הצדדים, מפי כבוד השופטת חנה קיציס.

בשנת 2014 אירעה תאונת דרכים בה היו מעורבים רכבו של התובע ורכבו של הנתבע. התאונה אירעה כאשר הנתבע יצא לעקיפה ותוך כדי ביצוע העקיפה איבד שליטה על רכבו ופגע ברכבו של התובע מאחור. כתוצאה מפגיעה זו נהדף רכבו של התובע לקיר בצד הדרך וניזוק קשות.

הנתבע הודה, כי אכן סטה לנתיב הנסיעה הנגדי, פגע קלות ברכב שבא ממולו ובכדי למנוע פגיעה קשה, סטה ימינה בחזרה לנתיב נסיעתו וכתוצאה מכך פגע בחלקו האחורי של רכב התובע. בעקבות כך, פנה התובע אל הנתבע ואל שירביט, מבטחת רכבו של הנתבע בעת התאונה, בכדי לקבל פיצוי בגין הנזק שנגרם לו.

חברת הביטוח טענה, כי בשעת התאונה נהג ברכב בנו של הנתבע, שטרם מלאו לו 24 שנים ולכן אין כיסוי ביטוחי בהתאם לפוליסה שהנפיקה עבורו. לדבריה, הפוליסה שהייתה ברשות הנתבע בעת התאונה, לא כללה כיסוי עבור נהג צעיר. לכן בעקבות כך, על הנתבע לשאת לבדו בסך כל הנזקים שנגרמו לתובע.

בית המשפט קבע כי מדבריו של  הסוכן לא ניתן לקבוע מי נהג ברכב | צילום: fotolia
בית המשפט קבע כי מדבריו של הסוכן לא ניתן לקבוע מי נהג ברכב | צילום: fotolia

שירביט ביססה את טענתה על דו"ח חוקר לפיו בנו של הנתבע הוא שנהג ברכב בהסתמך על מידע שהגיע אל סוכן הביטוח של הנתבע. לדברי הסוכן, פנה הנתבע לסוכן אחר וביקש את עזרתו מאחר וחשש, כי נזקי הרכב לא יכוסו מאחר ובנו הוא זה שנהג ברכב. החוקר הפנה בנוסף לדו"ח שנכתב בבית החולים אליו פונה בנו של הנתבע לאחר התאונה. בדו"ח נרשם, כי בנו של הנתבע שנהג ברכב ולאחר מכן תוקן, כי הוא שהה במושב שליד הנהג.

אמון בגרסת התובע

התובע מצידו העיד, כי לא הבחין מי נהג ברכב הנתבע שפגע בו ולא זכר פרט זה כאשר נשאל בבית המשפט, מאחר ולדבריו היה במצב של הלם ובהלה לאחר התאונה. הנתבע לעומת זאת המשיך לטעון במהלך הדיון, כי בנו לא נהג ברכב בעת התאונה אלא הוא זה שנהג. לדבריו, בנו ישב לידו במהלך הנסיעה וכאשר לאחר התאונה לא ניתן היה לחלצו מדלת הנוסע, העבירו אותו לכיסא הנהג ומשם חולץ.

בנו של הנתבע העיד כי לאחר התאונה יצא מהדלת הימנית לאחר שעזרו לו, ובהמשך שינה את עדותו וציין, כי חולץ מהדלת השמאלית. הבן הסביר את השינוי בעדותו בכך שבתחילה ניסו להוציא אותו מהדלת הימנית אך ניסיון זה נכשל. בית המשפט קבע כי יש לתת אמון מלא בגרסתו של התובע בנוגע לנסיבות התאונה.

בית המשפט הדגיש, כי מסקנתו של הסוכן לגבי זהותו של הנהג ברכב הנתבע מבוססת על דברים שנאמרו לו על ידי אחד מסוכני המשנה, שנסמך על דברים שנאמרו לאחרים, ולכן לא ניתן לקבוע מכך, כי בנו של הנתבע הוא זה שנהג ברכב. לגבי הדו"ח הרפואי מבית החולים קבע בית המשפט כי הדברים נכתבו על ידי הרופא ולכן לא ניתן להיתלות בטעות סופר שכנראה נעשתה על ידו, כדי להחליט שבנו של הנתבע הציג את עצמו בפני הרופא המטפל כנהג הרכב. בית המשפט ציין כי מאחר והנתבעת לא זימנה את הרופא לעדות, הדבר ישפיע לחובתה.

למרות שבדו"ח המשטרה הנתבע סימן את עצמו כנוסע, ביחד עם סימון זה תיאר את עצמו בהודעה זו כמי שנהג ברכב כאשר ציין כי כדי לא להתנגש ברכב ממולו "סטיתי מהדרך ונכנסתי בערימת פסולת". באשר לכך קבע בית המשפט כי אין לתת עדיפות לסימון על פני גרסתו הכתובה בהודעה עצמה ובכך לבסס את מסקנתה של שירביט. ההודעה במשטרה ניתנה 3 שבועות לאחר התאונה ולכן אם רצה הנתבע לבסס גרסה שקרית היה נערך היטב לקראתה ומנסח אותה בהתאם.

לאור כל זאת, בית המשפט קיבל את התביעה ודחה את טענות הנתבע לעניין היקף הנזק ואת טענותיה של חברת הביטוח לעניין היעדר כיסוי ביטוחי בעקבות זהות הנהג. נקבע, כי חברת הביטוח לא הצליחה להוכיח, כי בנו של הנתבע הוא זה שנהג ברכב בעת התאונה. *עד למועד כתיבת שורות אלו לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *