האם רכב שנפגע בתאונה ישא בעלויות הנזק שנגרם לרכב הפוגע?

בית המשפט העליון דן לאחרונה בשאלה דומה ונדרש להבחין בין סוגי אשמה שונים
Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email

השבוע התקבלה הכרעה שיפוטית מעניינת בבית המשפט העליון. על שולחן בית המשפט הונחה השאלה בדבר הבחנה בין "אשם תורם" ל"אשם יוצר אחריות", בתביעות "הפח". רכב יצא מחניה בנסיעה לאחור והתנגש ברכב אחר. בית משפט השלום קבע כי הרכב שיצא מהחניה אחראי לתאונה. בנוסף, חייב את הרכב האחר באשם תורם בשיעור 30%.

הרכב הפוגע פנה בערעור לבית המשפט המחוזי וטען שעל הרכב הנפגע לשלם 30% מהנזק שנגרם לו. המחוזי דחה את הבקשה ועל כך הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

צילום: fotolia

לטענת הרכב הפוגע, עצם קביעת האשם התורם משמעותה תביעה עצמאית שקמה בעניין לרשלנות של הנהג האחר. מאידך, נטען על ידי הרכב שנפגע כי אין חפיפה בין אשם תורם לאשם מקים חבות, על אף שלעיתים יכולה להיות חפיפה בין השתיים, הדבר צריך להיקבע על פי הנסיבות ואין לקבוע כלל גורף של זיקה ביניהם.

בית המשפט בחן את שני סוגי האשם: "אשם יוצר אחריות" (סעיף 64 לפקודת נזיקין) ו"אשם תורם" (סעיף 68 לפקודת נזיקין). לעניין אשם תורם יש לבחון את התנהגותו של האדם ביחס לעצמו ורכושו. ביחס לאשם יוצר אחריות – נבחנת התנהגות המזיק ביחס לחובתו לזולתו. ככלל, אשם עצמי של ניזוק אינו יוצר אחריות בנזיקין כלפי הזולת. האשם התורם מהווה הגנה לגובה הפיצוי לניזוק, לאחר שנקבעה אחריותו של המזיק וכך מופחת היקף הפיצויים שעל המזיק לשלם.

לסיכום קובע בית המשפט כי אשם תורם, מכוח סעיף 68 , הוא אשם עצמי של הניזוק כלפי עצמו, אשר לא מקים אחריות לעוולה הנזיקית, אלא רלוונטי רק לשאלת הנזק.

בנוסף נקבע בפסיקה כי אין סימטריה בין מזיק לניזוק. למשל: למטופל אין חובת זהירות כלפי הרופא, לעובד אין חובת זהירות לשמור על בטחונו ובטיחותו של המעביד. לכן, במקרים שכאלה אשמו של הניזוק יכול להיות רק אשם תורם.

עם זאת, יתכנו מקרים בהם תהיה חפיפה. הדוגמה הקלאסית לכך, היא במקרים של תביעות נזקי רכוש־רכב, שהרי כאן כל הנהגים חבים חובת זהירות כלפי הנהגים האחרים. לכן, במקרים שכאלה יכול הנהג לחבוש שני כובעים – הן כניזוק והן כמזיק וכאן יכול האשם התורם להקים עילת תביעה עצמאית לצד שכנגד.

בית המשפט סקר דוגמאות פסיקה מהעולם ובחן את הגישות בישראל. האחת קובעת כי אין לייצר חפיפה אוטומטית זאת, מאחר שהיסודות הנבחנים במסגרת קביעת האשם התורם אינם זהים ליסודות המרכיבים את האשם יוצר־ האחריות. ואילו הזרם השני רואה חפיפה בין האשם התורם לאשם המבסס תביעה עצמאית באופן שייצר תמריץ לנהיגה זהירה יותר.

לאחר שסקר בית המשפט את שתי הגישות, נקבע כי הוא אינו קובע מסמרות בעניין וכי כל מקרה ייבחן לגופו לפי נסיבותיו כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

בכך הוא דוחה את בקשת רשות הערעור, הואיל ואין מקום לקבוע חפיפה תמידית בין האשם התורם לאשם מקים האחריות. בית המשפט מבהיר כי מסקנתו אינה תואמת את הדין במשפט האנגלי, אך מציין כי הוא אינו מחייב לפעול על פיו ובבואו לבחון את המשפט המשווה, יש לקחת בחשבון את תנאי הארץ ותושביה ומשכך הוא בוחר לילך על "כלל גמיש" ולא על דרך פעולה גורפת.

לכן, מציין בית המשפט, כאשר נקבע בדיון כי צד אחד אחראי עיקרי לתאונה ואשמו של האחר הוא אשם תורם בלבד, יש להבהיר את כוונתו, הן בשימוש במונח "אשם תורם" והן להבהיר כי אין מדובר באשם המקים עילת תביעה עצמאית, דבר שימנע התדיינויות נוספות, לרבות כאשר הפסיקה היא על דרך הפשרה.

הכותב הינו היועץ המשפטי של הלשכה

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email