"הדודות שלי בילדותי היו החברות של אמא מהמחנה"

סוכנות וסוכנים חברי לשכה, דור שני לשואה, מספרים על ההורים ניצולי השואה, חוויות וזיכרונות הילדות, ואיך זה השפיע עליהם כשבגרו
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

סו"ב מירה פרחי

"רגע לפני התקופה הקשה של ימי הזיכרון – לשואה ולחללי ישראל – אנחנו נדרשים לחשבון נפש של כל אחד מאתנו. אלה ימים בהם אנחנו מזדהים עם השורשיות שלנו.

"עם כניסתי לתפקיד יו"ר ועדת הרווחה, מצאתי לנכון, דבר ראשון, להתייחס לניצולי השואה וילדיהם ואחר כך ליום הזיכרון לחללי צה"ל, לנופלים בענף הביטוח לדורותיהם. כשזימנו את השיחות עם הדור השני לשואה בקרב סוכני הביטוח, נדהמתי מההיענות הגדולה של סוכנים וסוכנות שרצו לקחת חלק בפרויקט. אני מבטיחה שנשמע אותם בשנה הבאה.

"אני דור שמיני בארץ ובאה ממשפחה שכולה. אומנם הוריי לא היו ניצולי שואה ולא גדלתי בבית של ניצולי שואה, אבל אבי היה פעיל מאוד בקליטת ילדים יתומים פליטי השואה בישראל. הוא שיקם אותם בקיבוצים, בתנועת הנוער העובד והלומד. הנושא קרוב מאוד ללבי, כי דרך המכתבים שלהם אליו והמכתבים שלו אליהם, אותם קראתי ואני קוראת אותם מדי שנה, עם ילדיי בעבר ועם נכדיי בהווה, אני מחוברת לנושא מאוד. המכתבים שמורים אצלי – דפים צהובים וכתובים, ואני שומרת עליהם מכל משמר.

סו"ב מירה פרחי באושוויץ | צילום: באדיבות המצולמת

"יש לנו הרבה סוכנים וסוכנות שהם דור שני לשואה והרבה אחרים שנוכל להעביר להם את חוויות הילדות הייחודיות של אלה שגדלו בצל השואה אצל הורים ניצולי שואה, וכך המסרים החשובים האלה יגבירו את גאוותנו ותחושת השורשיות שלנו במדינת ישראל".

סו"ב אסתי כרם

"יעקב אבי היה במחנה פלשוב בקרקוב שבפולין והיה מניצולי שינדלר. הוא היה מומחה לדוודי קיטור בלחץ וזה מה שהציל אותו ממוות. הוא עבד במפעל לסירים של שינדלר. אמי אליזבט שרדה את אושוויץ.

"הילדות שלי עברה בצל השואה ללא ספק – אמי הייתה קשוחה ודי קרה; רק 3 שנים לפני שנפטרה הצליחה לומר לי שהיא אוהבת אותי. לא היו חיבוקים מכל הלב. אני בטוחה שמה שהיא עברה באושוויץ הרגיל אותה לכבות את הרגשות שלה. רק הנכדים הצליחו לרכך אותה.

"היא לא סיפרה כמעט דבר – הייתה בונקר. ידעתי שהיא ניצלה ברגע האחרון, כנערה בת 17-18, ממוות משום שהגיע משלוח נשים מהונגריה. היא כבר הייתה ערומה וליד המקלחות.

"המשפחתיות הייתה חשובה"

"דברי מתיקה כילדה הייתי מקבלת פעם במון זמן. בעלי חיים אסור היה להחזיק בבית, מנעו ממני לנסוע למחנות קיץ עם לינה. לימים זה הפך אותי למרדנית ובבגרותי גידלתי גם כלב וגם חתול ולילדים שלי נתתי הרבה יותר מרחב.

"אסור היה להשאיר אוכל בצלחת – אבי היה אוכל את השאריות בצלחת שלי. אסור היה לזרוק אוכל – אמי החזיקה כמויות סוכר וקמח, שקנתה במלחמת ששת הימים, שהעלו רימות, אבל לא נזרקו.

סו"ב אסתי כרם | צילום: באדיבות המצולמת

כשנישאתי, אם הייתי מעזה לזרוק ירקות או שאריות מזון, אמי הייתה כועסת ומעירה תמיד – 'את לא יודעת מה זה להיות רעבה'.

"אבי היה איש הרבה יותר חם ושמח. הוא איבד כילייה לאחר שספג מכות רצח מגרמנים, אבל היה אדם חזק. הוא העיד בגרמניה נגד מפקד מחנה פלשוב וסגנו. הוא גם היה אחד המרואיינים בארכיון שפילברג. אבל הוא היה אדם חם יותר. מאוד היה לו חשוב שאקשיב לשידורי הרדיו של משפט אייכמן, למרות שהייתי ילדה כבת 10 בלבד. כל אחר צהריים אבי חייב אותי ואת אחותי לשבת ולהקשיב לזוועות של העדויות שהועברו ברדיו.

"המשפחתיות הייתה מאוד חשובה להוריי והם הקפידו מדי שנה לחגוג את ליל הסדר עם בני המשפחה שלהם, אלה ששרדו את השואה".

סו"ב עופר צינורי

"את השם צינורי אבי קיבל כשעלה ב-1938 לישראל, אז כל אחד קיבל שם עברי, ומכיוון ששם המשפחה שלו היה רוהר שהפירוש שלו הוא תעלה/צינור, זה השם שקיבל. שמו הפרטי שונה מקרל ליפת. אבי יליד אוסטריה, וכשהיא סופחה לגרמניה, הצליחה אמו למכור את כל מה שהיה לה ולקנות את הסרטיפיקטים לעלייה לישראל.

"רוב המשפחה של הוריי נספתה בשואה. אמי שושנה, באה מהונגריה מכפר קטן, והיא גורשה לאושוויץ ברכבת ב-1944. בת 16 בלבד, וכשאני רואה נערות בגילה כיום, אני נחרד ממה שהייתה צריכה לעבור בגיל צעיר זה.

"היא עבדה במפעל קרופס, שלימים הפך למפעל המוכר לנו בימים אלה כ'טינסקרופ' מפרשת הצוללות. אני חייב לציין כי הייתי בעבר סוכן הביטוח של טיסנקרופ בישראל.

"במפעל קרופס ייצרו חלקים למטוסי קרב ושם היא עבדה עד לסוף המלחמה ואף השתתפה במצעד המוות הידוע, הגיעה לברגן בלזן ושרדה. כשחזרה לכפר הולדתה בהונגריה, שמחה לפגוש את אביה, אבל הם היו היחידים בכפר ששרדו את התופת.

"מהמחנה – להקמת המדינה"

"כילד לא היו לי דודים ובטח לא סבא וסבתא; המשפחה הקרובה של היו החברות של אמי מהמחנה ומהונגריה. אמי כמעט ולא דיברה על תקופת השואה, למעט אולי פעמיים. על המספר של על זרועה ניסתה לספר לי רק לאחר שמלאו לי עשר והיה לה מאוד קשה. גם לי. רק בגיל 13 אולי הבנתי מה סיפרה.

"גדלתי בקריית אונו ואז כ-80% מתושביה היו ניצולי שואה – כולם היו שם עם מספרים מקועקעים על הזרוע, כך שזה לא היה מוזר לי שגם לאמי היה מספר.

"אני מתנדב במשטרת מחוז תל אביב כבר למעלה מ-30 שנה. איכשהו ב-2017 נבחרתי לייצג את משטרת ישראל בפרויקט 'עדים במדים', במשלחת למחנות ההשמדה בפולין. מאחר שגם חמי היה ניצול שואה מפולין, היו לו הרבה סיפורים על גטו ורשה.

"למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו נכנסנו ויצאנו בצעידת שמאל ימין – זה היה מרשים. משלחת של כ-1,000 לובשי מדים, משטרה וצבא, מישראל. זו הייתה תחושה מעורבת של גאווה ועצב. המדריכה אמרה בכניסה למחנה – פה זה המחנה של ההונגריות. כשצילמו אותנו בסרט וידאו לתיעוד ושאלו אותי מה אני מרגיש, אמרתי – אמא, חזרתי. חשבתי על כל אותם נערים ונערות כמו אמי שסבלו במחנה, אבל שרדו ואחר כך הקימו את המדינה.

"הבאתי איתי תיק של חליפות מדים וכמה זוגות נעליים; כל יום לבשתי חליפה חדשה. כשחבר שאל אותי למה אני מחליף מדים בכל יום, אמרתי לו: 'אני באתי לפגוש את המשפחה שלי ואני רוצה לבוא אליה הכי מסודר ונקי'".

סו"ב ג'קי אמסלם

במלחמת העולם השנייה היתה אלג'יריה מושבה צרפתית. לאחר כיבוש צרפת בידי הגרמנים, ניהלה ממשלת וישי, ששיתפה פעולה עם הנאצים, את המושבה והחילה חוקי אפליה ודיכוי כלפי התושבים היהודים כמו בצרפת עצמה.

"הוריי סיפרו שהיתה חרפת רעב והיהודים התגוררו במעין גטו. אבי, אלברט, נהג לגנוב לחם מהצבא, עד שנתפס. הוא היה נער כבן 18, והוא נשפט בידי הצרפתים כשהברירה שלו הייתה או ללכת לכלא או לשרת בליגיון הזרים. הוא בחר בליגיון הזרים, נלחם בסהרה ושרד.

"אמי, איבון, היתה בת 17 כשהתארסה לבן זוגה אלי אזולאי. אלא שאז פרצה המלחמה וכל הצעירים גויסו. את שמות ההרוגים היו מפרסמים במודעות בתחנת הרכבת המרכזית בעיר. אמי לקחה את אחותה הקטנה ויחד הלכו לתחנת הרכבת, שם גילתה כי שם הארוס שלה מופיע בין ההרוגים".

התאחדו אחרי 60 שנה

"לאחר כשנה הכירה אמי את אבי, אלברט, ונולדה אחותי הגדולה. בסוף המלחמה דפיקה על הדלת – בפתח עומד אלי אזולאי בכבודו ובעצמו, שבא לחפש את אהובתו. אמי התעלפה, כי היתה משוכנעת שנהרג. לאחר יומיים של לחץ על אזולאי, ויתר על אמי שהייתה כבר אשת איש ואמא לילדה קטנה. הוא עלה יחד עם הוריי לארץ בספינת המעפילים מודיקה, אחותה התאומה של 'על אף פי כן'. בארץ נשא לאישה טורקיה ניצולת שואה. לאחר שאבי נפטר ואשתו גם, הוא התאחד שוב עם אמי – 60 שנה לאחר שהתארסו והם חיו יחד עד שנפטרו.

"אבי דיבר המון על תקופת השואה. סיפור הלחם הותיר בי רושם רב. עד היום אני לא זורק לחם ולא זורק אוכל".

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email