פלונית עבדה אצל מעסיק תוך התחזות לאחרת, תוך שהציגה תעודת זהות מזויפת. לאחר תקופה היא נעלמה והמעסיק ביקש להשיב לחזקתו את כספי קרן ההשתלמות של המתחזה. בסמוך להגשת התביעה התברר למעסיק, חברת נקיון שמעסיקה מאות עובדים, כי 100 מעובדיה הזרים החזיקו ברשותם תעודות זהות מזויפות.
החברה המנהלת אליה הופנתה הדרישה להשבת הכספים השיבה כי אינה יכולה לשחרר את הכסף למעסיק הואיל ונדרשת הכרעה שיפוטית. השאלה הנשאלת הינה למי שייכים הכספים כאשר בעלת תעודת הזהות הנכונה מעולם לא עבדה אצל המעסיק ואילו העובדת בפועל נעלמה ואיננה. חקירת המשטרה לצורך איתור פלונית לא הסתיימה והחברה המנהלת הדגישה כי השאלה אינה שחרור הכספים למעסיק אלא האם יש במקרה של התחזות עובד/ת כדי לשלול מהמתחזה את הזכות לכספים קיימים חרף העובדה שעבד בפועל וצבר את הכספים כדין.
בית הדין ביקש את עמדת הרשויות אשר השיבו כי תקנון הקרן מחייב אחידות ושוויוניות בין העמיתים על מנת למנוע אפליה. למעסיק על פי התקנון אין זכות בדין לקבל את כספי המתחזה קל וחומר כאשר עסקינן בכספים אשר הועברו על פי הוראות סוציאליות לשמירת ביטחונם הסוציאלי של העובדים. שחרור כספים חייב להיות רק במקרים המוכרים בדין, אלא שלא זה המקרה הואיל ולא הסתיימו יחסי העבודה עם העובדת בהעדר זכאות לפיצויים. עוד נטען כי לא ניתן לקבוע שכספי קרן ההשתלמות נחשבים ״נכס עזוב״ ועל החברה המנהלת לפעול לאיתור פלונית על פי התקנות לאיתור עמיתים ומוטבים ועליה לפעול לאתר את אותה פלונית המתחזה כמו גם את יתר העובדים האחרים שזהותם אינה ידועה, על מנת לשייך להם את הכספים, וככל שהיא לא תצלח במשימה זו עליה לדווח על כך לאפוטרופוס הכללי כאמור בהוראות הדין.
קניינו של העובד
עמדת משרד העבודה, בדומה לעמדת רשות שוק ההון, אשר נמסרה גם כן לבית הדין קבעה כי היה על המעסיק להפריש כספים לקרנות פנסיה והשתלמות בעבור העובדת ולכן אין מקום להשיב את הסכומים ששולמו חזרה לידי המעסיק. יתרה מכך, מדובר על כספים אשר נוכו משכרה של העובדת ולכן הם מהווים חלק מקניינה האישי.
חברת הניהול טענה מנגד כי עמדת המדינה אינה סבירה שהרי המידע שברשותה הינו מידע שגוי ומוטעה אשר מפנה לאותם אזרחים שאינם קשורים למקרה ועל כן אין לה את היכולת לאתר בפועל את זהות העובדים המתחזים. הגורם היעיל ביותר לאיתור אותם מתחזים היא המעסיקה (התובעת) כמי שהעסיקה את אותם עובדים ויש ברשותה דרכי התקשרות עימם.
בית הדין, בבואו להכריע, קבע כי אכן הכספים לא שייכים לאותה עובדת אשר אליה התחזתה העובדת בפועל ולכן חרף העובדה שהכספים רשומים על שמה הם אינם שייכים לה. בית הדין מסכים עם עמדת המדינה כי הכספיים שייכים לעובדת בפועל (המתחזה) עבורה הופרשו כספים לפנסיה ולפיצוים לאור תקופת העסקתה על פי ההסכם הקיבוצי בענף הנקיון, משכך מסכם בית הדין כי הכספיים שייכים לעובדת העלומה.
בית הדין מסביר כי גם אם אכן יתברר על ידי משטרת ישראל כי העובדת העלומה זייפה את זהותה, אין הדבר סותר את העובדה כי היא אכן עבדה בשירות המעסיקה ולכן היא זכאית לכספים אלו, ולכן על החברה המנהלת להמשיך לשמור את הכספים עבור העובדת העלומה.
בית הדין מוסיף כי תקנות איתור עמיתים ומוטבים מתייחס למי שזהותו ידועה אך מכיוון שבמקרה זה זהות העובדת העלומה לא ידועה, אין לתקנות תוקף ולכן עד לאיתור זהות העובדת על ידי המשטרה, על קרן ההשתלמות לציין את החשבון באופן שונה שאינו משויך לעמית/ה כלשהו אלא כחשבון הממתין לזיהוי. במידה ולא ינתן זיהוי על ידי המשטרה תוך שנה וחצי ממועד פסק הדין תעביר החברה המנהלת את הכספים לאפוטרופוס הכללי.
בשלב זה לא ידוע אם יוגש ערעור לבית הדין הארצי.
הכותב הינו היועץ המשפטי של לשכת סוכני הביטוח
