החיים כמעבר חציה

הספורטאית הפאראלימפית, מורן סמואל, מספרת על התמודדותה עם השיתוק שתקף אותה בשיא הצלחתה וכיצד הצליחה להתגבר על המשבר ולהפוך למדליסטית אולימפית
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

מורן סמואל (35) ריתקה בכנס הפנסיוני באילת את מאות סוכני הביטוח שהקשיבו לסיפורה האישי והתובנות שלה לגבי החיים כשהיא ישובה על כיסא גלגלים, אמצעי התנועה שלה מאז הפכה
למשותקת בפלג גופה התחתון לפני כעשר שנים.

מורן היא ספורטאית פאראלימפית, אלופת העולם לשנת 2015 בחתירה, ובעלת מדליית ארד באולימפיאדת ריו 2016 לספורטאים פאראלימפיים. היא גדלה בכרמיאל, התמקצעה בתחום הכדורסל ושיחקה בליגת העל בכדורסל נשים. עד שבוקר אחד, בהיותה בת 24 , חשה קשיי נשימה וכאבי גב שהלכו והתגברו. מסתבר שסמואל סבלה מהתפרצות מום מולד בכלי
דם בעמוד השדרה, מה שהפך אותה למשותקת בפלג גופה התחתון. "הייתה תחושה של תהום שנפערה, אבל מהרגעים הראשונים החלטתי לא לוותר ושאני יכולה להתמודד עם המצב אליו
נקלעתי שלא ברצוני", אומרת סמואל.

לאחר תקופת שיקום השלימה את לימודיה האקדמיים בפיזיותרפיה (ומאוחר יותר גם השלימה תואר שני בחינוך והתפתחות בגיל הרך). יחד עם התאחדות ספורט הנכים תרמה להקמתה מחדש של נבחרת נשים בכדורסל כיסאות גלגלים, איתה העפילה ב-2011 לאליפות אירופה, ובמקביל הצטרפה גם כשחקנית נבחרת הגברים בבית הלוחם בתל אביב.

במסגרת פעילותה בספורט הנכים החלה ב 2010- להתאמן בענף החתירה בסירת יחיד וייצגה את ישראל כחותרת באולימפיאדת הנכים לונדון ב 2012- , שם סיימה במקום
החמישי. בשנת 2013 יצגה את ישראל באליפות אירופה בכדורסל כיסאות גלגלים כקפטן הנבחרת וסיימה במקום השביעי הכללי. בתחרות זו נבחרה לאחת מחמש השחקניות
הטובות באירופה תחת הכותרת "All Star" היא התמחתה בחתירה למרחק של 1,000 מטרים ובאוגוסט 2014 זכתה במדליית הכסף באליפות העולם בחתירה שנערכה באמסטרדם.
ביוני 2015 זכתה במדליית זהב בגביע העולם בחתירה שהתקיימה באיטליה, ובאוגוסט באותה שנה זכתה במדליית הזהב באליפות העולם בחתירה שנערכה באגם איגובלט במחוז
סבואה שבצרפת. סמואל זכתה בתואר החותרת הפאראלימפית בעולם לשנת 2015, ושנה לאחר מכן זכתה במדליית ארד בגביע העולם ובמדליית ארד בתחרות חתירה במשחקים
הפאראלימפיים באולימפיאדת ריו.

כיום סמואל מעבירה הרצאות בכל הארץ לגופים ומוסדות, בהן היא משתפת בסיפור חייה ואיך ניתן לצאת ממצב קשה ולהתחיל מחדש.היא נשואה לבת זוגה, לימור גולדברג, מנהלת פרויקטים בהתאחדות לספורט הנכים, ויחד הן מגדלות את ארד (ראשי תיבות של אמונה, רצון ודרך).

"רצוי לעצור מדי פעם להסתכל לצדדים כדי להבטיח שאתה לא עומד להידרס" | צילום: דותן דורון

את זוכרת את עצמך כאדם לא מוגבל גופנית?
“לא שוכחים את זה, אבל גם היום אני לא מחשיבה את עצמי מוגבלת אלא מתניידת בצורה אחרת. נכון שאני לא מגיעה למדפים הגבוהים בסופרמרקט, מה שבעבר הרחוק עשיתי בקלות, עם הגובה שלי שמתנשא ל-177 ס”מ והיום מכווץ בכיסא גלגלים. יש רשימה מעצבנת של דברים שאני לא יכולה לעשות אבל משתחררים מהרשימה הזאת ומסתכלים יותר על מה שאני כן יכולה לעשות. הייתי צריכה להיפרד מהדימוי הישן של הגוף שלי. ברור שיש געגועים, למשל כשאני רואה מישהו רץ על חוף הים והייתי רוצה גם להיות מסוגלת לעשות זה. אבל זה בסדר, לכולנו יש
מוגבלויות וצריך לחיות אתן בשלום. אתה לא צריך להיות הכי טוב בכל דבר אבל במה שאתה טוב, תעשה אותו ב-100% של השקעה ונכונות. להדגיש בפני עצמך את המסוגלויות
שלך ולהבין מי מהן באמת תקדם אותך”.

לא לפחד לנסות איך ניתן להבחין במה אתה טוב ושכדאי לך להשקיע בזה?
“אני באה מעולם הספורט אז החומרים שלי משם. אם אתה לא טוב בריצה, אתה תדע את זה לאחר חמש דקות של ריצה והסיכוי שלך להשקיע בזה ולהתמיד מאוד נמוך. זה לא אומר שלא צריך לשאוף לשפר דברים שאנחנו לא טובים בהם, אבל צריך לדעת לנתב את האנרגיות למה שאנחנו חזקים בו, ואז התוצאות יהיו יותר טובות. אני למשל, גם אם אתאמן ללכת, לעולם לא אוכל ללכת, אז אני משחררת ודוחפת את האנרגיות שלי למה שאני כן יכולה וטובה בו. צריך לדעת איפה לשחרר ואיפה לדחוף, ואז לתעל לשם את מירב האנרגיות שהרי אנחנו מוגבלים במשאבים וחבל לבזבז אותם לריק”.

זה אומר לא לנסות שוב לאחר שנכשלים?
“קודם כל, לא לפחד לנסות, וגם להיכשל זה בסדר. החוק המרכזי בספורט ועסקים הוא לא לפחד לנסות. בכל דרך ארוכה יש צעד ראשון, אבל במשך המסע צריך לעצור ולבדוק אם כדאי
להמשיך. יש לי דימוי שאני קוראת לו 'דימוי מעבר החציה' – אם אתה לא רוצה להידרס, תמיד תסתכל ימינה ושמאלה לפני שאתה מתחיל לחצות את הכביש. ככה זה גם בחיים – תדע
לעצור מדי פעם, להביט ימינה ושמאלה כדי לוודא שאתה לא עומד להידרס”.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email