סו"ב ישראל אליוביץ
היה זה בשנת 1956, ילד קטן עם כובע קסקט על הראש. בוקר מרגש, תחילת שנה, אמי החזיקה אותי בידי והובילה אותי לבית הספר כדי להתחיל כיתה א׳. הסתכלתי סביבי וראיתי מחזה דומה אצל כל הילדים האחרים. יחד נכנסנו לכיתה – צריף עם רצפה מעץ.
התיישבתי לפי הוראות אמי ע״ה: ״תמיד תשב מול המורה בשורה הראשונה״. ביישן, מסתכל על שאר הילדים היושבים מאחוריי, והם מביטים בי. בחנו אחד את השני, הכרתי את חלקם מסביבת מגוריי. בהפסקה שוחחנו ביננו וייצרנו קשר.
למחנך קראו הלמן, הוא הרכיב משקפיים על אפו, פניו רציניות, הסתכלתי עליו ביראת כבוד. ״ישראל אליוביץ״, קרא לי המחנך, ״תספר מה אתה יודע על פרשת השבוע", ביקש. אינני זוכר מה עניתי לו, אולם לא אשכח את הפתק שהניח בידי ואמר שאמסור אותו להוריי.
בסיום היום הראשון הגעתי הביתה בריצה ומסרתי את הפתק להורים. ״אבא, אמא, מה כתוב בפתק״?, שאלתי. הם מחבקים אותי באהבה, ומקריאים לי מה שכתב המחנך.
״להוריי התלמיד, בנכם ידע יפה מאוד את פרשת השבוע״. הרגשתי אושר בלתי יתואר, ואמרתי לעצמי, אני שווה משהו. מאז חלפו 64 שנים ואינני שוכח את הפתק שקיבלתי. אינני זוכר מה נשאלתי ומה עניתי, אולם אני זוכר דבר אחד, שהמחנך נתן לי את התחושה שאני שווה משהו.
סוכני ביטוח, הורים יקרים, תדאגו גם אתם בתקופה מיוחדת זו של דור ה-Y לכתוב לילדים פתקים, הם לא יישכחו את זה לעולם.
סו"ב אבי שבי
היום הראשון בבית הספר היה אחד מנקודות ההתרגשות שנצרבות בזיכרון. הציפיה למקום החדש, לחברים החדשים, מעט שעות שינה כתוצאה מהתרגשות, הכנת הבגדים והתיק החדש מבעוד מועד. הדברים הקטנים הללו נשארים איתך לכל החיים כזיכרון מתוק. בהצלחה ושנת לימודים מוצלחת ופוריה לכל התלמידים.
סו"ב עופר חורש
היום הראשון שלי בבית הספר היה לפני 57 שנים. עולם שונה מהיום. אני זוכר שבלילה לפני התקשתי להירדם, והשאלה שריחפה לי בראש היתה: "האם אהיה תלמיד טוב או עצלן?".
בבוקר הלכתי לבית הספר במושב, בית ספר "השחר" בטל שחר. המילה "הלכתי" לא מובנת לילדים היום. הם רגילים שההורים מסיעים אותם. אני הלכתי לבית הספר מלווה באחי הבכור דודי ז"ל שהלך לכיתה ד'. המורה בכיתה א' היתה השכנה שולה.
סו"ב גיא לוי עזר
1981, אני עולה לכיתה א' בבית ספר "ישיבת רצד" בקווינס, ניו-יורק. אני נרגש, יודע שהכל משתנה מעכשיו. החיים האמיתיים מתחילים, נגמרו המשחקים, עכשיו הזמן ללמוד להחכים, להתכונן לחיים שתיכף ינחתו.
אני זוכר את בית הספר כמקום ענק, פוגש את החברים החדשים שלי, את המורים לראשונה, מנסה להתרגל מהר, סקרן קצת חושש ובעיקר רוצה את אמא.
עברתי את החוויה הזו פעמיים; שנה לאחר מכן חזרנו לארץ ונחתתי ישר לכיתה ב', בית ספר ראשונים בבת ים, ילד אמריקאי שבקושי דובר עברית. בהחלטה נכונה, אמא שלי החליטה שאני אתחיל מההתחלה ומצאתי את עצמי בכיתה א' שוב, אך כבר מנוסה במעמד.
שם התחילה ילדות נפלאה בישראל של שנות השמונים. הייתי מוכן להתחיל הכל מהתחלה. אני מאחל לכל ילדי ישראל בהצלחה; אתם דור העתיד ואנחנו סומכים עליכם, עלו והצליחו.
סו"ב ורדה לבקוביץ
היום הראשון בדרך לבית הספר לקראת כיתה א' – ההתרגשות הייתה בעיצומה. היה לי קשה לא להיפגש עם הגננת חנה שאהבתי מאוד, הגן היה מול המרפסת שלנו ברחוב שלמה המלך בתל אביב, אך מצד שני אחותי רחל עלתה לכיתה ח' והעניקה לי המון ביטחון לקראת השינוי.
שבוע שלם ישנתי עם הילקוט החום הכבד שדומה מאוד לתיק העבודה של הסנדלר השכונתי, כולו מלא בצבעים ומכשירי כתיבה שקיבלתי מדודתי שחיה באיטליה.
לבשתי חצאית כחולה פליסה וחולצה תכלת עם סמל בית הספר" הקליר" בתל אביב. הרגשתי ענקית ואני בסך הכל בת 6 שנים, אך כל ההכנות ותלבושת האחידה וההליכה עם אחותי לבית הספר גרמו לי להרגיש ענקית ומלאת ביטחון לקראת השלב הבא בחיי עם המורה ברכה עליה השלום. השאר היסטוריה.
סו"ב עאטף עדאווי
ביום הראשון ללימודים הייתה התרגשות גדולה הן מצידי והן מצד בני משפחתי; בבת אחת הפכתי מילד שמשחק בגן לילד "גדול" שהולך לבית הספר כשהוא מצויד בספרים, מחברות וכלי כתיבה.
הרגשתי שאני רוצה להיות ילד "גדול" היות וראיתי את ילדי השכונה המבוגרים ממני הולכים לבית הספר ורציתי להיות כמוהם, אבל מצד שני חששתי מהשינוי שאני נכנס אליו.
נכנסתי לכיתה והתיישבתי בכיסא ריק ליד חבר שלי מהגן, שוחחנו ואחרי כמה דקות נכנסה המורה עם חיוך גדול ואמרה "ברוכים הבאים ילדי כיתה א'" מרגע זה כל חששותיי נעלמו וחייכתי – אני כבר ילד גדול, אני בכיתה א'.
סו"ב מולי זליג
בערב היום הראשון, כשכולם שמחים ללכת לבית הספר אני רציתי ללכת לגן. בבוקר הוריי עבדו באותו זמן ואחותי לקחה אותי בניגוד לרצוני; בכיתי כל הדרך, וכשהגענו לכיתה הבכי שלי התחזק. אז המורה החליטה שאשב לידה עד סוף היום; בהפסקות המשכתי לבכות.
סו"ב חוה פרידמן (CLU)
ביום הראשון בכיתה א' ההתרגשות הייתה רבה. הייתי די מבוהלת, ביישנית ומופנמת. הגעתי לבית הספר עם אחותי הגדולה, שנתנה לי קצת יותר תחושת ביטחון. פגשתי ילדים שלא היו איתי בגן, הילדים שהפכו להיות חברים חדשים וכמובן שהתרגשתי מהפגישה עם חיה צור, המורה החדשה שלי.
