בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, נדונה תביעתה של הפניקס חברה לביטוח בע"מ, שיוצגה על ידי עו"ד לוין, כנגד דיין מוצרי קירור בע"מ, שיוצגה על ידי עוה"ד קפלנסקי וחסון.
פסק הדין ניתן באפריל 2014, מפי השופט ישעיהו שנלר, סגן נשיאה- אב"ד, השופט ד"ר קובי ורדי והשופט חגי ברנר. זהו מקרה נדיר שבו תתערב ערכאת הערעור (בית משפט מחוזי) בממצאיו העובדתיים ובמסקנות המשפטיות של בית המשפט השלום. עובדות המקרה: הפניקס ביטחה את בית העסק של המשיבה.
הפניקס דחתה את דרישת המשיבה לתשלום תגמולי ביטוח בגין שני אירועים – גניבת מלאי ממחסן העסק, וגניבת נגרר עם שתי מכולות, שטרם נפרקו מדרך הגישה למתחם העסק. בית המשפט השלום קיבל את תביעת המשיבה בגין שני האירועים, ומכאן הערעור.
הפניקס טענה, בין היתר, כי לנוכח התנהלותה של המשיבה באירוע הראשון, אין היא זכאית לתגמולי ביטוח, שהרי המשיבה לא קיימה את תנאי הפוליסה. הפניקס הוסיפה וטענה כי פסק הדין נעדר כל דיון וליבון של טענתה בדבר ההשלכות והתוצאות המתחייבות מחוסר המעש של מנהלה של המשיבה, שלמה דיין, בתגובה להודעת המוקד, ואין בו כל פירוט של הפעולות, שהמשיבה ביצעה כביכול כמבוטחת סבירה, לרבות הפעולות לבדיקת ההודעה שהתקבלה מן המוקד בדבר היעדר דריכה של מערכת האזעקה.
לגבי האירוע השני טוענת הפניקס כי הפוליסה מכסה סיכון פריצה ביחס לרכוש של המשיבה המצוי במבני בית העסק ובחצרותיו, ואילו כאן הרכוש נגנב שלא תוך כדי פריצה. מנגד, טוענת המשיבה באשר לאירוע הראשון כי כעניין שבעובדה, מערכת האזעקה נדרכה על ידי יוסי דיין, העובד שהיה אמור לדרוך את מערכת האזעקה בעקבות הודעתו של שלמה, ובכך נסתם הגולל על הערעור ודינו להידחות.
באשר לאירוע השני טוענת המשיבה כי בית המשפט השלום קבע כבר ממצא לפיו שביל הגישה מהווה חלק מחצרי הבית. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור של הפניקס וציין כי בדרך כלל ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית (בית משפט השלום).
יחד עם זאת נפסק, כי גם ממצאים עובדתיים אינם חומה בצורה שאינה ניתנת להבקעה, ובמקרים ראויים תיכנס ערכאת הערעור בנעלי הערכאה הקודמת כדי להעמיד דברים על דיוקם. אם אכן שגתה הערכאה הקודמת באופן ברור, לא תהסס ערכאת הערעור להתערב. המקרה הנדון נמנה על אותם מקרים שבהם אין מנוס אלא להתערב בממצאיו העובדתיים של בימ"ש השלום, ובמסקנות המשפטיות שהסיק מתוך חומר הראיות שהיה בפניו.
האירוע הראשון: מוקד חברת השמירה דיווח למנהל המשיבה כי מערכת האזעקה אינה דרוכה. המנהל התקשר לעובד שאמור היה לדרוך את מערכת האזעקה בצאתו מבית העסק. כאשר העובד אמר כי דרך את האזעקה, לא הוסיף המנהל לפעול בעניין ואף לא טרח להתקשר למוקד כדי לברר שוב את העניין. מדובר בהתנהגות הנגועה ברשלנות של ממש מצד מנהל המשיבה. גם אם המנהל נתן אמון מלא בדברי העובד, היה עליו להניח כי מחמת תקלה כלשהי מערכת האזעקה אינה דרוכה, ולכלכל את צעדיו בהתאם.
קביעת בימ"ש השלום, לפיה המשיבה ביצעה את כל הפעולות שהיה עליה לבצע כמבוטחת סבירה, דרכה את האזעקה ואף ביצעה פעולות לבדיקת ההודעה שהתקבלה מהמוקד, עומדת בניגוד לחומר הראיות. לפי תנאי הפוליסה, קיום "מערכת אזעקה תקינה ומופעלת כל זמן שהמקום אינו מאויש" היה תנאי לכיסוי ביטוחי לאירוע של פריצה. הדבר גם היה ידוע למשיבה.
יצוין כי הדרישה לקיומה של מערכת אזעקה תקינה ומופעלת הוגדרה בפוליסה כ"תנאי מוקדם לחבות החברה ולתשלום תביעות". על כן, משלא קוים התנאי המוקדם, המשיבה לא היתה זכאית לתגמולי ביטוח בגין האירוע הראשון. ועוד, לא אחת נפסק שהפרת חובת המבוטח לקיים מערכת הגנה תקינה, מצדיקה שלילת תשלום של תגמולי הביטוח. האירוע השני: על פי לשונה המפורשת של הפוליסה, הרכוש המוגן חייב להימצא בשטח המוקף בגדר עם שער נעול או עם שער שלצדו עומד שומר. אין לקבל את קביעת בימ"ש השלום לפיה הפוליסה חלה גם על מכולות שנמצאו מחוץ לחצרי בית העסק. נסח לשכת רישום המקרקעין, שעליו הסתמך בימ"ש השלום, יכול רק ללמד מיהו בעל הזכויות בגוש וחלקה מסוימים, ולא ניתן ללמוד ממנו דבר וחצי דבר בנוגע לשאלה אם שביל הגישה הוא חלק מחצרי הבית.
לסיכום, בית המשפט קיבל את הערעור, ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום, ודחה את תביעתה של המשיבה נגד הפניקס. בהתאם לכך פסק המחוזי כי המשיבה תחזיר להפניקס כל סכום ששולם לה לפי פסק דינו של בית משפט השלום, לרבות את הוצאות המשפט שבהן חויבה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלת התשלום ועד השבתו בפועל להפניקס. בנוסף, המשיבה תשלם להפניקס את הוצאות המשפט ושכר טרחה בשתי הערכאות, סכום כולל של 50 אלף שקל. בשלב כתיבת שורות אלה לא ידוע אם הוגשה בקשת רשות ערעור לעליון על פסק הדין.
