בבית משפט המחוזי בלוד נדונה בקשתה של בלדי בע"מ, שיוצגה על ידי משרד עורכי דין אטיאס–נוה, כנגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ שיוצגה על ידי עו"ד תגר. ההחלטה ניתנה בינואר 2014 מפי השופט יחזקאל קינר.
לבית המשפט המחוזי הוגשה בקשה מטעם התובעת להורות לנתבעת לאפשר עיון בטיוטות דו"חות מומחים שהוכנו עבור הנתבעת. עובדות המקרה: לפי הנטען על ידי התובעת, בוצעה פריצה למפעלה ונגנבה סחורה רבה.
ביהמ"ש הסביר כי המחלוקות העיקריות בין הצדדים מתמקדות בשאלות אם אותם אירועים היוו אירועי פריצה או אירועי גניבה (כשהכיסוי לפי הפוליסה הוא לפריצה), קיומם או אי קיומם של אמצעי מיגון ומחלוקת לגבי היקף נזקיה של התובעת עקב האירועים הנ"ל.
במסגרת רשימת מסמכים, שהוכנה על ידי הנתבעת, המבטחת שביטחה את רכושה של התובעת, כתחליף לתצהיר גילוי מסמכים, כתבה בסעיף יא כך: "טיוטות דו"חות מומחים – נערכו מתוך צפי להליך משפטי וכן מדובר במסמכים פנימיים שהועברו למשרד הח"מ בלבד (ולא לפניקס) לצורכי התייעצות ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידי משרד הח"מ לפניקס ומשכך הם חסויים".
לטענת המבקשת מדובר בדו"חות מקצועיים של אנשי מקצוע, שהופעלו על ידי המבטחת ואין מקום להטלת חסיון גורף כפי שמבקשת המבטחת להטיל. לדברי המבקשת, המטרה הדומיננטית בעריכת הבדיקות והבירורים לא יכולה היתה להיות אלא בירור נסיבות הגניבה וסיבותיה. מנגד, הסבירה המבטחת כי טיוטות חוות הדעת הן של מומחה למערכות ביטחון, של שמאי ושל רואה חשבון.
המבטחת טענה כי טיוטות חוות הדעת הן מסמך פנימי שהועבר על ידי המומחים למשרד עורכי הדין של המבטחת ולהן קשר ענייני לשירות המקצועי שמתקבל, ולכן הן חסויות לפי סעיף 48 (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 ("פקודת הראיות"), ולפי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין ("חוק לשכת עורכי הדין").
הוסיפה וטענה המבטחת כי טיוטות חוות הדעת הוכנו מתוך צפי להליכים משפטיים ולכן חסויות הן מכוח החיסיון יציר הפסיקה. לבקשת ביהמ"ש העבירה המבטחת לעיון ביהמ"ש בלבד את שלוש טיוטות חוות הדעת. ביהמ"ש ציין בתחילת דבריו: "גילוי המסמכים והעיון בהם בשלב ההכנה למשפט מבוסס על הרצון לגלות את האמת, ולעשות צדק, כאשר יש בכך כדי לשרת את האינטרס של המתדיין ואת אינטרס הציבור… הגישה הכללית בתקנות סדרי הדין ובפסיקה, הינה כי על בעלי הדין לפעול 'בקלפים גלויים', כדי שלא יופתע היריב וייכשל מחוסר אפשרות לבדוק ראיה ולהכין חומר ראיות לסתור, וכן כדי לחסוך משאבים, ובמיוחד משאבים שיפוטיים".
עם זאת, הסביר ביהמ"ש כי עדיין מוכרים בדין חסיונות שיש בהם כדי למנוע עיון במסמכים, ואחד מהם הוא חיסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט. הטעם העיקרי העומד ביסודו של חיסיון זה, הוא הרצון לאפשר לאדם להכין עצמו לקראת משפט בלא חשש כי הכנתו תיחשף בפני יריבו. כמו כן חסיון חל גם על חומר, שהוכן על ידי אדם שלישי, לבקשת עורך דין או לקוחו. חיסיון נוסף המוכר בדין, הוסיף ביהמ"ש, הוא חיסיון בהתאם לסעיף 48(א) לפקודת הראיות, הקובע "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך דין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון".
ביהמ"ש הדגיש, כי בצד אלה יש לזכור את הוראות סעיף 23 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 ("חוק חוזה הביטוח"): "23. (א) משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו".
ביהמ"ש קבע, כי לאור עקרונות אלה יש לבחון את שלושת המסמכים נשוא הבקשה ולערוך אבחנה ביניהם. מדברי השופט: "ניתן לחלק מסמכים אלה לשני חלקים, החלק האחד מתייחס לנושא החבות, והחלק האחר מתייחס לנושא הנזק. בכל הקשור לנושא החבות, לא מצאתי מקום לקבל את טענת החיסיון.
איני סבור כי ניתן לומר שבירור חבותה של חברת הביטוח נעשה מלכתחילה לצורך הכנה לקראת הליכים משפטיים כמטרה דומיננטית ומרכזית. מקובל עלי כי כל בירור שנעשה על ידי מבטחת לבירור חבותה טומן בחובו את האפשרות כי תביעת המבוטח תידחה על ידי המבטחת, ויתנהלו הליכים משפטיים בין הצדדים. עדיין, כאשר ממנה חברת הביטוח אנשי מקצוע לבדיקת תביעתו של מבוטח, נעשה הדבר בראש ובראשונה, בשביל לברר את חבותה, כפי שהיא מחויבת לעשות בהתאם להוראות סעיף 23 (א) לחוק חוזה הביטוח".
ביהמ"ש הוסיף והסביר כי לא רק שעל המבטחת לבצע את הבדיקות הדרושות לבירור חבותה, אלא שלאחר שהיא מגיעה למסקנות, וככל שהחליטה לדחות את התביעה, עליה להמציא למבוטח את המסמכים העומדים ביסוד החלטה זו. בגדר מסמכים אלה מצויים גם דו"חות שהוכנו על ידי מומחים שמונו על ידי המבטחת לצורך בירור חבותה. ביהמ"ש דחה את הטענה של המבטחת שהמסמכים הנ"ל חסויים מכוח החיסיון על מסמכים שהוחלפו בין עורך דין ללקוח וכי המומחים מונו על ידי המבטחת ולא על ידי משרד עורכי הדין.
מדובר במסמכים שהיה על המבטחת להכין ממילא למטרותיה ולצורך מילוי חובתה לפי חוק חוזה הביטוח, והעובדה שמסמכים אלה נמסרו למשרד עורכי הדין ולא למבטחת, אינה צריכה להקנות להם חיסיון. לסיכום, ביהמ"ש פסק כי יש להעביר למבוטחת את שלושת המסמכים שנזכרו לעיל, ללא חלקיהם הנוגעים לעניין הנזק.
