המחוזי: כשחברת הביטוח טוענת לאירוע פריצה מבוים, נטל ההוכחה מוטל על כתפיה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

בבית המשפט המחוזי בנצרת נדון באחרונה ערעורו של צ'רלי שלום סבח, שיוצג על ידי עו"ד ביטון, כנגד כלל חברה לביטוח בע"מ, שיוצגה על ידי עו"ד מיכלין. פסק הדין ניתן במאי 2014, בהיעדר הצדדים, מפי השופט יוסף סוהיל.

מדובר בערעור על דחיית תביעת המערער לתשלום תגמולי ביטוח על פי פוליסה לביטוח דירה בגין מקרה פריצה. עובדות המקרה: בין המערער לבין המשיבה נכרת חוזה לביטוח דירה, שהינה בבעלות המערער, אבל בנו של המערער גר בדירה זו.

תחילה, דרש המערער תשלום לתגמולי הביטוח מהמבטחת והיא דחתה את דרישתו של המערער מכמה נימוקים. לאחר מכן הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום לתשלום תגמולי ביטוח בהתאם לפוליסת הביטוח, בגין מקרה פריצה, שבמהלכו נגנב רכוש ונגרמו נזקי רכוש. בית המשפט השלום פסק שיש לדחות את התביעה, בין היתר, מכיוון שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל לעניין עצם קרות מקרה הביטוח.

בנוסף נקבע על ידי בית המשפט שגרסתו של המערער נשענה על עדותו היחידה של בנו של המערער, שהינו בעל אינטרס מובהק בתביעה, ושעדותו היתה בלתי מהימנה, רצופה סתירות והכילה מספר רב של אירועים אקראיים חסרי היגיון. כמו כן, קבע בית המשפט כי התובע נמנע מלזמן עדין חיוניים בתיק.

לאור זאת, הוגש ערעור. מצד אחד, כחלק מטענות המערער נטען בין היתר כי מקרה זה נופל לגדר החריגים לכלל שבו בית המשפט, במסגרת הערעור, יתערב בעניינים של קביעת עובדות מהותיות, שנקבעו על ידי בית המשפט בערכאה הקודמת על יסוד שמיעת עדים וקביעת מהימנות ומשקלם. מנגד, כחלק מטענות המשיבה, נטען בין היתר, כי בית המשפט בערכאה הקודמת נימק את סיבותיו לדחיית התביעה לתשלום תגמולי הביטוח, והעובדה שבית המשפט הגיע למסקנה שמדובר בתביעה שהוגשה בתרמית, הרי שאין לדון בזאת שוב.

בנוסף, המשיבה טענה שלא קיימת זיקת ביטוח בין המערער לבין הרכוש המבוטח. בדיון בטענות הצדדים הכריע המחוזי כי בית המשפט בערכאה הקודמת שגה בהליך קביעת העובדות. ראשית, לגבי חוסר הסבירות כי בפרק זמן של חצי שעה הספיק בנו של המערער לבצע פעולות רבות, בהן להחנות את הרכב ליד ביתו, להבחין בפורצים, לרדוף אחריהם, לדווח למשטרה, להגיע חזרה לביתו וגם להגיע לתחנת המשטרה למסירת עדות.

ואולם בית המשפט קבע שאפשרי בחצי שעה לעשות את כל הפעולות האלה. שנית, באשר לקביעת סתירה מהותית בכך שבנו של המערער, בהודעתו הראשונה במשטרה, לא הזכיר כלל את שמו של חברו כמי שהיה אתו באותו ערב ורדף איתו אחריו הפורצים, לעומת הודעתו השנייה בחקירה, שם הזכיר את חברו. אלא שבערעור זה, השופט סבר שהעובדה שחברו לא הגיע בערכאה הקודמת להעיד במשפט אינה מהווה סתירה לעדותו של בנו של המערער.

שלישית, המסקנה שלפיה הגיע בית המשפט בערכאה הקודמת, באשר לסתירה העולה מעדותו של בנו של המערער, ביחס למספר החשודים, הרי שהיא שגויה והיא מבוססת על השוואה בין כמה גרסאות שמסר בנו של המערער בעניין זה. במהלך ערעור זה נראה שמדובר בטעות במסקנה, שכן מחומר החקירה עולה כי בנו של המערער העיד על כמה חשודים ולא על חשוד אחד, כפי שנקבע בערכאה הקודמת. עניין נוסף, שנדון בערעור זה היה שבערכאה הקודמת קבע בית המשפט שלא הוכח בפניו אירוע ביטוחי.

לעומת זאת, בערעור זה נאמר שלאור תיאורו של שוטר שהגיע לאירוע אכן מדובר בפריצה, והיה על בית המשפט בערכאה הקודמת, להעביר את נטל ההוכחה למשיבה, חברת הביטוח. צוין שהפסיקה בעניין זה היא מפורשת, ומשהוכח אירוע ביטוחי פיזית, על ידי המבוטח, והמבטחת טוענת לכך שהמבוטח, או מי מטעמו, שותף למעשה פלילי הכרוך באירוע ביטוחי, מועבר אליה הנטל להוכיח טענה זו.

במקרה דנן, שהוכח על ידי המבוטח כי התרחש אירוע ביטוחי פיזית, וברגע שהמבטחת טענה כי המבוטח או מי מטעמו השתתף או ביים את האירוע, מועבר אליה הנטל להוכיח טענתה, ומשהנטל לא הועבר אליה, היה מקום לערוך דיון חדש בעניין. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי בנסיבות העניין יש באופן הניתוח של בית המשפט בערכאה הקודמת כדי להטיל את נטל הוכחת ביום האירוע, הנטען על ידי המשיבה, על המערער (בניגוד לעמדת המחוזי כי יש להטיל הנטל על חברת הביטוח) ומשכך יש להחזיר את התיק למוטב אחר, בבית משפט השלום, לדיון מחדש בשאלה אם אירע מקרה ביטוח ואם היתה ידו של המבטח או מי מטעמו בפריצה, וכן בשאלות שלא הוכרעו בשל דחיית התביעה.

נפסק שעל המשיבה לשלם למערער את הוצאות הערעור בסכום כולל של 15 אלף שקל. עד מועד כתיבת שורות אלו, לא ידוע אם הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email