כולנו יודעים ומכירים את הוראות החוק הקובעות כי מעסיק אשר לא מעביר את התשלומים הנדרשים ממנו לקופת הגמל, עלול לחוב אישית כלפי עובדיו. לפני מספר ימים ניתנה החלטה בבית המשפט השלום בתל אביב, לגבי תביעת פיצוי בגין רשלנות מעסיק שהובילה להפסד תגמולי ביטוח אובדן כושר עבודה.
התובע, נפגע בתאונת דרכים. הוא היה מבוטח בביטוח אובדן כושר עבודה וקיבל פיצוי בגין השכר שהיה מבוטח בפוליסה. לפני התאונה השתכר התובע שכר הגבוה מהשכר המבוטח. התובע תבע את סוכנות הביטוח וכן את חברת הביטוח, בעילה חוזית וכן את המעסיק בעילה נזיקית. במהלך ההתדיינות המשפטית הגיעו המבטח וסוכנות הביטוח שתיווכה בעריכת הביטוח של התובע, לפשרה ובית המשפט נדרש להכריע לעניין התנהלות המעסיק בשאלה: האם במחדלי המעסיק שלא להעביר את הפוליסה של התובע לבעלות המעסיק ובהתאמה אי עדכון השכר המבוטח לפי השכר הגבוה, גרם לנזק כספי בעת מימוש הפוליסה.
בירור עובדתי העלה כי למבוטח היתה פוליסת אכ"ע והתובע ביקש להעביר בעלות למעסיקה החדשה שלו, המעסיקה התמהמה במשלוח טופס העברת הבעלות והטופס הועבר יומיים לאחר שהתובע עבר תאונת דרכים.
בית המשפט נדרש לשאלה האם אי העברת הבעלות ואי הגדלת השכר אכן נבעה מרשלנות המעסיקה וקובע, לאחר שמיעת העדויות, כי הוא מעדיף את עדויות התביעה. למעסיק, קובע בית המשפט, היה לפחות 3 חודשים להמציא לחברת הביטוח את טופס העברת הבעלות חתום. אי העברת המסמך לחברת הביטוח מהווה התרשלות. לא למותר לציין, מוסיף בית המשפט כי אלמלא התרשלותה של המעסיקה היתה חברת הביטוח אף מספיקה לערוך חיתום לו חפצה בכך ולעדכן את הפוליסה כמבוקש.
אשם תורם של העובד?
המעסיקה טענה כי יש להטיל אשם תורם על העובד, שלא התריע ולא פנה למנהליו עקב אי הגדלת השכר. בית המשפט קובע כי מדובר על טענה "צורמת", שהרי הביטוח הפנסיוני הינו חובה שמוטלת על המעסיק כלפי עובדיו. ככל שהמעסיקה סבורה כי האחריות למחדל של אי עריכת הביטוח מוטלת על העובד – למשל באי מילוי טפסים – עליה לדרוש באופן מיידי את תיקון המחדל, ולהבהיר לעובד שאסור לה להמשיך ולהעסיקו ללא ביטוח.
העובדות מלמדות שהמעסיקה ידעה שהתובע אינו מבוטח כנדרש והיה עליה לפעול באופן אפקטיבי ומיידי לעריכת ביטוח כבקשתו, לנקוט בכל הצעדים הנדרשים ולא להותיר את העובד חשוף להיעדר ביטוח מספק.
בית המשפט מחייב את המעסיקה לשלם את ההפרש פיצוי אכ"ע על פי ההפרש בין הסכום ששולם לתובע על ידי חברת הביטוח לבין הפיצוי המלא לו היה זכאי לו המעסיקה היתה מפרישה עבורו בגין שכרו בפועל.
התובע אף ביקש פיצוי על עוגמת הנפש עקב הצורך לנהל הליך משפטי מורכב ומיותר, ובית המשפט פוסק לו בסך 10,000 שקל, הוצאות עדים וחוות דעת מומחים וכן שכר טרחת עורכי דין.
פסק דין זה צריך לשמש כתמרור אזהרה למול המעסיקים – אי מילוי החובות לבצע הפרשות פנסיוניות, בהתאמה למועדים הקבועים בחוק, עלול להוביל לחשיפה אישית של המעסיק לשלם מכיסו את תגמולי הביטוח אשר נמנעו מהעובד שנפגע. נכון למועד זה לא ידוע אם יוגש ערעור על פסק הדין.
הכותב הינו היועץ המשפטי של הלשכה
