בבית משפט השלום בחיפה נדונה תביעתו של עזריאל יחיאל ("התובע"), שיוצג על ידי עו"ד יואב צח־וכס כנגד דוד רדאעי ("הנתבע"), שיוצג על ידי עו"ד עדי מיכלין. הפניקס, חברה לביטוח בע"מ, צורפה כצד שלישי לתביעה ויוצגה ע"י עו"ד אמיר כצנלסון. פסק הדין ניתן בספטמבר 2015, בהיעדר הצדדים, מפי כבוד השופט יואב פרידמן.
התובע עבד כשוטר בשנת 2004, כאשר במסגרת עבודתו אירעה תאונה במסגרתה נפגע ע"י סוס משטרתי ועקב כך הועף בחבטה על המדרכה ונחבל בראשו. במהלך השנים מקרות התאונה נזקק התובע לטיפולים רפואיים שונים. לאחר 6 שנים (בשנת 2010), הגיש תביעה כנגד הפניקס, שביטחה אותו בביטוח תאונות אישיות בגין הנכויות הצמיתות שנגרמו לו. הפוליסה שרכש הייתה פוליסת ביטוח חיים, שכללה פרק כיסוי עבור מוות/ נכות מתאונה.
בעקבות תביעתו הגישה הפניקס בקשה לדחיית התביעה על הסף מאחר שלטענתה חלה התיישנות ואין לתובע זכות לתבוע לאחר 6 שנים מיום קרות התאונה זאת לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א־1981, בו נקבעה תקופת התיישנות של 3 שנים להגשת תביעה לקבלת תגמולי ביטוח. בית המשפט אכן דחה את התביעה בשל התיישנותה. בית המשפט קבע, כי מאחר שתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 של חוק חוזה הביטוח הינה כאמור 3 שנים, מירוץ ההתיישנות החל בתחילת שנת 2006, כאשר התגבשה נכותו הצמיתה של התובע, ולכן התביעה התיישנה כלפי הפניקס כמבטחת עוד בתחילת שנת 2009.
לאחר דחיית תביעתו כנגד הפניקס, המשיכה להתנהל תביעה כנגד הסוכן בלבד וזאת מאחר שבנוסף הגיש התובע תביעה נגד סוכן הביטוח למקרה ותתקבל טענת המבטחת להתיישנות התביעה.
הסוכן טען, כי כאשר התובע יידע אותו לראשונה בשנת 2006, כי נפגע בתאונה, רשם עבורו את מכתב ההודעה על התאונה, ולאחר שהתובע חתם עליו העבירו מיד ל־הפניקס, כאשר במועד זה עדיין לא התיישנה התביעה. התובע טען כלפי הסוכן, כי לא הזהיר אותו שעליו להגיש תביעה לביהמ"ש שתעצור את מרוץ ההתיישנות והסביר, כי מתוך אמונה בסוכן הביטוח לא פנה להתייעצות עם עו"ד, וזאת משהבין כי הנושא נמצא בטיפולו של הסוכן.
הסוכן ציין מצדו, כי לאחר שנדחתה התביעה על ידי הפניקס מחמת התיישנותה, פנה בעצמו ל־הפניקס כדי לנסות לשנות את רוע הגזירה, לפנים משורת הדין, אך פנייתו נדחתה. לכן, רק לאחר דחייה זו היה צורך שהתובע יפנה לעו"ד – וכך עשה.
בית המשפט ציין, כי נטל ההוכחה הינו על התובע להוכיח ולהמחיש שיסודות עוולת הרשלנות מתקיימים במצטבר ביחס לסוכן. הסוכן הדגיש, כי הפוליסה שרכש התובע אינה כוללת כיסוי למקרה של אובדן כושר עבודה, אך יכול היה להגיש עבורו ל־הפניקס בקשה לשחרור מפרמיות לתקופת אי כושר ההשתכרות, כפי שקבוע בפוליסה שרכש. הוא לא עשה כן, מאחר שהתובע כלל לא טען כי הוא מצוי באובדן כושר עבודה ולא המציא מסמכים מרופא תעסוקתי.
הסוכן הוסיף והסביר, כי מאחר שהפוליסה מכסה רק נכות מתאונה ולא אובדן כושר עבודה, הרי כל עוד לא נקבעו לתובע הנכויות, לא ניתן היה להגיש בשנת 2006 תביעה לנכות. בשנת 2009, לאחר שהתובע עדכן את הסוכן, כי נקבעו לו נכויות והביא לו המסמכים, פנה הסוכן ל־הפניקס במכתב, אליו צירף טופס תביעה ופרוטוקול ועדה המורה על קביעת הנכויות שנגרמו לתובע עקב התאונה. בית המשפט ציין, כי חובות הזהירות של הסוכן אינן כוללות הדרכה משפטית ביחס לדיני ההתיישנות וכיצד יש להתנהל על מנת שלא תתיישן תביעה. על פי הפוליסה, התובע הוא זה שצריך לצרף חוות דעת להמחשת שיעורי הנכות, כאשר על פי תנאי הפוליסה רשאית הפניקס לבדקו על ידי מומחים מטעמה, אם היא חולקת על חוות דעתו. בית המשפט קבע, כי הסוכן לא התרשל וזאת מאחר שלא הוצג ולא הוכח שום אינטרס של הסוכן לפגוע בתובע או בתביעתו.
הסוכן נחשב שלוחה של המבטחת בעניינים המנויים בסימן ו' של חוק חוזה הביטוח, שהם קיום משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח, חובת גילוי בכריתת חוזה הביטוח וקבלת דמי ביטוח. לדעת בית המשפט, העניין שנדון בתביעה לא נגע לאותם עניינים בהם דן החוק הנ"ל.
בית המשפט קבע, כי הנטל על התובע כמי שבידיו הנתונים, לפנות לסוכן ולעדכנו כאשר התגבשה הנכות הצמיתה ופסק, כי התנהלות התובע במקרה זה הייתה איטית, והוא עשה זאת רק לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. העובדה שהתובע יכול היה לשכור לעצמו עו"ד שיטפל בתביעתו כלפי המבטחת ולא עשה זאת, לא מקנה לו זכות להטיל אחריות על סוכן הביטוח. עד למועד כתיבת שורות אלו לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.
