בבית משפט השלום באשדוד נדונה תביעתם של ולדימיר הרשגורין (נפטר כתוצאה מתאונת הדרכים והתביעה כנגדו הופסקה), בוריס גוזמן וגנאדי אגבורג, כנגד הראל חברה לביטוח בע"מ וקרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים. פסק הדין ניתן באוגוסט 2017.
התובעים נפגעו בתאונת דרכים בעת שנסעו למקום העבודה ברכב שבו נהג הרשגורין. לאחר שהנהג נפטר, הופסקה התובענה לגביו. התביעה מתייחסת לתביעת שני התובעים הנוספים בלבד. הצדדים הגיעו להסכמה לעניין גובה הנזק שנגרם לתובעים, ולגבי שיעור הפיצוי.
נדרשה הכרעה בנוגע לקיומו של כיסוי ביטוחי על ידי הראל (מבטחת הרכב), באשר לפגיעתם של התובעים בתאונה. זאת, נוכח השאלה האם הסעת התובעים ברכב הייתה במסגרת "הסעה בשכר", המהווה הפרה של הוראות פוליסת הביטוח, ולכן מוחרגת מהכיסוי הביטוחי. אם אין מדובר בהסעה בשכר, החבות בפיצוי התובעים חלה על הראל. אולם, אם מדובר בהסעה בשכר, אזי שבהיעדר כיסוי ביטוחי, החבות בפיצוי התובעים תחול על קרנית.
בית המשפט סקר את פסיקת בית המשפט העליון בנושא, שקבע בפסק הדין כי ההגבלה המופיעה בפוליסה תחול בנסיבות שבהן הרכב משמש להסעה למטרה מסחרית-עסקית. הכוונה הייתה להוציא מכלל תחולה שימוש עסקי ברכב, ולא שימוש ברכב על ידי אנשים המקבלים שכר על פועלם. בהלכה לגבי סוגיית הסעה בשכר קבע בית המשפט העליון, כי יש לתת תוקף לתנאי השולל את הכיסוי הביטוחי, במקום שבו נעשתה הסעה בשכר בניגוד לתנאי הפוליסה.
בפסק דין זה של העליון נקבע המבחן, לפיו יש לבדוק את השאלה האם מדובר בהסעה בשכר, וממנו עלה, כי המושג "הסעה בשכר", משמעותו, לפיכך, הסעה בעלת אופי עסקי, שמטרתה הפקת רווח או קבלת טובות הנאה במסגרת עסק של הסעות. הפסיקה קבעה, כי תשלום תמורת הסעת נוסעים בעת התאונה, אינו תנאי לקביעה שמדובר בהסעה בשכר המחריגה את הכיסוי הביטוחי. כאשר אופי התשלומים שקיבל הנהג ברכב הינו של החזר ההוצאות הכרוכות בנסיעותיו, ואין המדובר ברווחים, אזי ההסעה לא תיחשב להסעה בשכר.
הנוסעים ברכבו של הנהג לא שילמו לו תשלום עבור הנסיעות | צילום: unsplash
מבחן עזר
בית המשפט קבע, כי במקרה זה אין מחלוקת, מאחר שהנוסעים ברכבו של הנהג לא שילמו לו תשלום עבור הנסיעות. עם זאת, עובדה זו בפני עצמה אינה מכריעה בשאלה הנדונה, שכן יש לבחון האם הנהג נהג לאסוף את התובעים, וכן עובדים נוספים שהיו עמו בצוות, כמעט באופן קבוע בדרכם לעבודה. גם אם הדבר עשוי ללמד על שימוש מוגבר ברכבו של הנהג, ולפיכך גם על הגדלת הסיכון הכרוך בשימוש ברכב, עדיין אין מדובר בנסיבות אשר יש בהן ללמד, בפני עצמן, כי מדובר בהסעה בשכר.
בית המשפט הדגיש, כי המבחן לעניין הגדרת הסיכון מהווה מבחן עזר לבדיקת שני המבחנים המצטברים, שפורטו לעיל (עשיית רווח בעסק של הסעות), והוא אינו מחליף מבחנים אלו, במקום שבו לא נמצא כי מדובר בהסעה בתמורה, ולא נמצאו הוכחות לכך שמדובר בעסק.
במקרה שלפנינו, הדגיש בית המשפט, כי יש חשיבות מכרעת לכך שנהג הרכב עבד גם הוא אצל אותו מעסיק. תפקידו של הנהג היה של ראש צוות. הוא היה מגיע למקום העבודה ברכבו, בראש ובראשונה על מנת להגיע בעצמו, כעובד שכיר, למקום עבודתו. בדרכו לעבודה, הוא הסיע באופן תדיר גם עובדים אחרים שהועסקו אצל אותו מעסיק. בית המשפט ציין, כי יש קושי לקבוע ממצאים ברורים ביחס לעדות המעסיק, שטען, כי לא שילם לנהג כל תמורה עבור ביצוע הסעות של עובדים למקום העבודה. לא עלה מהדברים שתועדו בתמלול השיחה עמו, כי המעסיק שילם עבור הסעות או כי מדובר היה בעסק של הסעות. לכל היותר, הודה המעסיק, במתן החזר הוצאות דלק בסכומים קטנים לנהג, בגין הטובה שעשה בעת שהיה אוסף בדרכו לעבודתו אצל המעסיק עובדים נוספים.
בית המשפט קבע שמראיות לא עלה כי במקרה זה הסעתם של הנוסעים נעשתה למטרות רווח או כי מדובר היה בעסק של הסעות, ובכל מקרה לא הוכח שילובם של שני תנאים אלו.
לסיכום, בית המשפט קיבל את התביעה, דחה את טענת הראל להיעדר כיסוי ביטוחי וקבע, כי עליה לשאת בתשלום הפיצוי לתובעים, וכן בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של קרנית.
** עד למועד כתיבת שורות אלו לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.
הכותב הוא היועץ המשפטי לחברי מחוז תל אביב והמרכז בלשכת סוכני ביטוח
