זה יותר מעשור שנושא גיל הפרישה לנשים נמצא בוויכוח. הנושא עלה לסדר היום ב־2004, כאשר בנימין נתניהו, שר האוצר דאז, הוביל את הרפורמה הגדולה בפנסיה. באותן שנים התברר שתוחלת החיים עולה מדי עשור בשנה וחצי, כך שיש צורך דחוף להגדיל את מספר שנות העבודה והחיסכון, כדי שיהיה ממה לממן את שנות הפנסיה ההולכות ורבות. גם המשבר בקרנות הפנסיה של ההסתדרות והגירעון בקופת הביטוח הלאומי תרמו לצורך ברפורמה בפנסיה.
בעקבות כך החליט נתניהו להעלות את גיל הפרישה לגברים ל־67 ואת גיל הפרישה לנשים ל־64, בשתי פעימות. העלייה לגבי הגברים בוצעה במלואה, אך לא כך אצל הנשים. רק הפעימה הראשונה בוצעה, וגיל הפרישה לנשים הועלה ל־62. הפעימה השנייה, שהיתה אמורה להיכנס לתוקף ב־2012, סוכלה ונדחתה.
הלובי של הנשים בכנסת לא איפשר ליובל שטייניץ (שר האוצר ב־2012) לבצע את המהלך, כך שהוא נדחה בחמש שנים, ל־2017. אבל עכשיו, שוב – בדיוק כמו ב־2012 – אותו לובי נאבק כדי למנוע את ביצוע אותה פעימה שנייה ותיקה, שאמורה להעלות את גיל הפנסיה לנשים ל־64.
לובי הנשים בכנסת טוען שהנשים עובדות במקצועות שוחקים כמו מורות, אחיות, ועובדות סוציאליות, לכן הן זכאיות לגיל פרישה מוקדם יותר מגברים. הלובי ממשיך ואומר שמעסיקים מעדיפים צעירות, מה שגורם לנשים להיפלט משוק העבודה בגיל צעיר יחסית, בלי שצברו פנסיה ראויה ועוד לפני שהן זכאיות לקצבת זיקנה.
די מדהים לשמוע את הנימוקים הללו, שהופכים את מציאות חיינו על ראשה. הרי גברים רבים הם אלה שעובדים במקצועות שוחקים וקשים בתעשייה, בבנייה, בחקלאות ובתובלה, והם נאלצים לעבוד עד גיל 67. הרי גברים רבים הם אלה שמתקשים למצוא עבודה בגיל מבוגר ולכן לא מצליחים לצבור פנסיה הוגנת, ובנוסף לכך הם זכאים לקצבת זקנה מהביטוח הלאומי רק החל מגיל 67.
ויותר מכך, הגברים חיים פחות שנים. נשים חיות עד גיל 84, אך גברים פורשים לעולם האמת כבר בגיל 80. בממוצע כמובן. כלומר, הנשים נהנות מהפנסיה ארבע שנים יותר; לכן על פי הצדק הטבעי, עליהן לעבוד יותר שנים כדי לממן את הפנסיה, לא פחות. ויותר מכך – האישה אינה חייבת לפרוש בגיל 62, אלא רשאית לכך. אם תרצה, היא יכולה להמשיך ולעבוד עד גיל 67, זכות שלא קיימת לגברים.
חברות הכנסת המתנגדות להעלאת גיל הפרישה לנשים צריכות לדעת שבקרנות הפנסיה החדשות, הצבירה נעשית על בסיס אישי. לכן, אישה שתפרוש בגיל 62 תזכה לפנסיה נמוכה, הן משום שעבדה מעט שנים והן משום שתוחלת החיים שלה גבוהה יחסית. לכן, ההתעקשות על יציאה לפנסיה בגיל צעיר יחסית פירושה חיי עוני לנשים הפנסיונריות. כמו כן, מעביד שיודע שהעובדת שלו תפרוש כבר בגיל 62, נוטה שלא לקדם אותה לתפקידי ניהול הכרוכים בהכשרה ובהשקעה, כי זה פחות כדאי לו.
מהשוואה בינלאומית מתברר שביחס לגברים, גיל הפרישה בישראל גבוה מהמקובל במערב, אך גיל הפרישה לנשים הוא הכי נמוך במערב. ארגון ה־OECD ממליץ להעלות את גיל הפרישה לגברים ל־66.6 ואת גיל הפרישה לנשים ל־65. בישראל ההמלצה ביחס לגברים כבר מיושמת. אם כך, מדוע שלא ליישם אותה גם ביחס לנשים? "ועדת ניסן" שבדקה את הנושא בישראל, המליצה ב־2011 להשוות את גיל הפרישה לגברים ולנשים ולקבוע אותו על 67 – לכולם.
לובי הנשים בכנסת, שנאבק למען שיוויון לנשים בכל עניין ותחום, וזה מאבק ראוי, עוצם עיניים לנוכח ההפליה הבוטה נגד גברים בנושא הפנסיה. לכן ראוי שחברות הכנסת יסכימו להעלאת גיל הפרישה לנשים ל־64. הרי גם בכך טמונה הטבה משמעותית לנשים.
הכותב הוא הפרשן הכלכלי של "הארץ" ושל "חדשות 2"
