בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד נדונה תביעתה של טלי ברק, שיוצגה על ידי עו"ד חיים קליר, כנגד מנורה חברה לביטוח, שיוצגה על ידי עו"ד דורון ועו"ד עילם בורבין. פסק הדין ניתן באפריל 2016, בהיעדר הצדדים, מפי כבוד השופטת הדס עובדיה. התובעת הינה אלמנתו של המנוח דני ברק ז"ל שכיהן כמנכ"ל בית השקעות עד למועד פטירתו בשנת 2010 בנסיבות טראגיות.
בחודש פברואר 2006, בית ההשקעות הקצה מניות ללא תמורה לעובדים ולנושאי משרה, בכללם למנוח. ההקצאה הייתה כנגד התחייבותם לעבוד בבית ההשקעות במשך תקופת התחייבות מסוימת ומוגדרת. במקביל התקשר בית ההשקעות עם הנתבעת שהינה חברה לביטוח בחוזה ביטוח לעובדים ולנושאי המשרה מפני מקרה מוות או אובדן כושר עבודה אם יתרחש בטרם תושלם תקופת ההתחייבות.
לאחר מות המנוח, הגישה התובעת דרישת תשלום תגמולי הביטוח כאלמנתו. לאחר שסורבה, הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי לתשלום תגמולי ביטוח חיים בסך 20,305,042 שקל בתוספת ריבית מיוחדת והוצאות נוספות. התובעת טענה, כי במסגרת חוזה הביטוח בוטחו חיי וכושר עבודת המנוח לתקופה בת חמש שנים בסך 17,558,115 שקל. לדבריה, במקרה של מות המנוח בתוך תקופת הביטוח התחייבה הנתבעת לשלם למוטבת בפוליסה (שהינה אלמנתו) את סכום הביטוח כנגד העברת מניותיו של המנוח לבית ההשקעות.
הנתבעת טענה, כי בפוליסת הביטוח נקבע מפורשות, כי תקופת הביטוח הינה למשך 4 שנים בלבד. לכן, מאחר והמנוח קיפח את חייו בנסיבות הטראגיות לאחר מועד סיום תקופת הביטוח אין למוטבת זכות לקבלת סכומי הביטוח.
השאלה המרכזית
לפי מידע שנמסר לנתבעת, המנוח, כמו יתר העובדים, היה זכאי לקבלת המניות בתום ארבע שנות עבודה והביטוח נועד לזכות אותו או את יורשיו בתגמולי הביטוח במקום המניות שהיה אמור לקבל אילו היה משלים את תקופת העבודה הנדרשת. השאלה שעמדה במחלוקת הינה האם המנוח נפטר כאשר הפוליסה הייתה בתוקף?
התובעת טענה, כי הצעת הביטוח הסופית שלה הייתה לבטח את חיי המנוח למשך חמש שנים, וכי בית ההשקעות והנתבעת הפיקו שבעה מסמכים בזמן אמת המעידים על תוכן עסקת הביטוח. מנגד טענה הנתבעת, כי הפוליסה נערכה לארבע שנים בלבד על פי הצעת בית ההשקעות.
בית המשפט הסיק כי מטרתם המשותפת של כל הצדדים הייתה התקשרות עם הנתבעת בחוזה הביטוח. תקופת הנאמנות, הייתה משותפת לכל הצדדים כאיש אחד, ללא כל אינטרס נוגד או אג'נדה נסתרת. לכן הצעת המנוח ביחס לתקופת הביטוח המבוקשת עבורו כפי שהוצגה על ידו לפני סוכן הביטוח שלו משמעותית לצורך ההכרעה.
התברר, כי מרבית התקשורת בין המנוח לסוכן הביטוח שלו בוצעה באמצעות שיחות בעל פה ורק מעט העברה או חתימה על מסמכים. התנהגות המנוח ובית ההשקעות לאחר כריתת חוזה הביטוח מצביעה אף היא על הבנתם וכוונתם המשותפת של הצדדים שלפיה חוזה הביטוח נכרת בהתאם לפוליסה לארבע שנים בלבד. בנוסף, נשלחו למנוח ארבעה דיווחים שנתיים לכתובת מגוריו ובדיווחים אלה צוין שתאריך תום תקופת הביטוח הינו חודש מאי 2010.
המנוח והנתבעת לא פעלו להארכת תקופת הביטוח או להעמדת הנתבעת על טעות. לא הוכח שבית ההשקעות או המנוח סברו שהנתבעת מפרשת את הפוליסה כפוליסה המסתיימת בחלוף חמש שנים ממועד תחילת תוקפה או בחלוף ארבע שנים ממועד תשלום הפרמיה הראשונה.
לאור כל האמור נקבע, כי ההסכם היה לתקופה של ארבע שנים והדבר אף מתאים לנתונים שהיו בתשקיף בית ההשקעות בעת חתימת חוזה הביטוח. בית המשפט דחה את תביעתה של התובעת ופסק, כי על התובעת לשאת בהוצאות.
- עד למועד כתיבת שורות אלו לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
