"הנתון שמלמד על המגמה של מערכת הבריאות בישראל הוא ההוצאה הלאומית על בריאות כאחוז מהתמ"ג (תוצר מקומי גולמי): בעוד שהממוצע במדינות ה-OECD הוא 9.3%, הרי שבישראל מדובר ב-7.3% בלבד. הנתון מראה שבישראל משקיעה הממשלה פחות כסף בבריאות תושביה לעומת שאר המדינות המפותחות. הנתון קשה עוד יותר כשמתברר ש-38.6% מההוצאה הלאומית מגיע מכסף פרטי, בעוד שבמדינות ה-OECD הנתון עומד על 27.9% בלבד.
"שיעור המימון הפרטי הגבוה אינו מפתיע, גם מכיוון שההוצאה הציבורית היא יחסית נמוכה, וגם מכיוון שכתוצאה מכך אחוז הישראלים שרוכשים ביטוח פרטי (ביטוח משלים של קופות החולים וביטוח של חברות ביטוח) הוא גבוה מאוד ועומד על 80.3%. רק בצרפת (95%) ובהולנד (88%) רוכשים יותר ביטוחי בריאות פרטיים. הממוצע במדינות ה-OECD הוא %34.3 בלבד" (ירון קלנר, ynet, 30.6.14).
האם ועדת גרמן הצליחה להבין את הבעיות של מערכת הבריאות ולתת להן מענה ראוי? ועדת גרמן לא טיפלה כלל בנושאים המהותיים שעל הפרק. יתר על כן, העיסוק התקשורתי במסקנות ועדת גרמן מסיט את תשומת לב הציבור מהבעיה העיקרית של מערכת הבריאות: ממשלות ישראל לדורותיהן אינן מתקצבות אותה על פי הסטנדרטים הנהוגים בעולם המערבי.
נהפוך הוא: ממשלות ישראל לוקחות מס בריאות מהאזרחים, אך אינן מפנות את רוב הכסף לבריאות אלא משקיעות אותו בדברים אחרים לפי סדרי העדיפויות הפוליטיים שלהן. הבעיות העיקריות של מערכת הבריאות ברורות לחלוטין: מחסור חמור בכוח אדם – רופאים, אחיות, טכנאים ובציוד, לא רק בבתי החולים אלא גם במרפאות קופות החולים. בשביל לראות את זה לא צריך ועדה.
כלל לא ברור לי איך ביטול השר"פ יפתור בעיות אלו. חשוב להבין כי מרבית המפגשים של אדם עם מערכת הבריאות הם בגין מחלות, טיפולים ובדיקות שכלל אינם קשורים לביטוחי הבריאות הפרטיים. רובם המוחלט של האשפוזים במדינת ישראל הם בגין מחלות ובדיקות ולא בגין ניתוחים, אלא שוועדת גרמן התייחסה בעיקר לנושא הניתוחים.
הוועדה התעלמה לחלוטין מהעובדה שהשר"פ והביטוחים הפרטיים אינם עוסקים במחלות. אדם שחלה מופנה לטיפול בבית חולים בהתאם להמלצת רופא המשפחה או רופא מקצועי לקבלת טיפול ולשם מעקב רפואי, ושום שר"פ לא יפנה מקום במחלקה לזקנה ששוכבת במסדרון בבית החולים.
השר"פ והביטוח הפרטי לא יעזרו במקרה של מחלות כמו דלקת ריאות, בעיות מעיים, מחלות גריאטריות וכדומה. במערכת הבריאות אין מספיק רופאים ואחיות, אין מספיק מיטות לאשפוז, אין די ציוד מתקדם לאבחון בעיות רפואיות.
מחסור חמור זה אינו קשור לשר"פ ולביטוח בריאות פרטי. כשנתפס לי הגב ואני זקוק לפיזיותרפיה, לא יעזור לי שר"פ כשקופת החולים מואילה לתת לי תור בעוד חודש. אם בטיפת חלב מפנים את הנכד שלי לבדיקת שמיעה, לא ייתכן שקופת החולים לא תמצא לו תור פנוי גם לאחר שבעה חודשים. זה לא קשור לשר"פ.
אם אזרח נזקק לשירותי חדר מיון ונאלץ "לבלות" בו חמש, שש ולעתים גם למעלה משמונה שעות, זה ממש לא קשור לשר"פ. זה קשור לזלזול עמוק ומתמשך של ממשלות ישראל באזרחים. חשוב להבין כי השר"פ לא נולד כגחמה ואפילו לא כמזימה של חברות הביטוח להתעשר על חשבון האזרחים האומללים.
השר"פ נולד כמענה לצורך שיצרה מדיניות ההרעבה שנקטו ממשלות ישראל כלפי מערכת הבריאות ובמיוחד כלפי בתי החולים. איני יכול לשכוח את המצב הנורא שבו עמדנו אשתי ואני: היא סבלה מפריצת דיסק חמורה, שיתוק וכאבי תופת, והאורטופד של קופת החולים אמר שהיא חייבת לעבור ניתוח דחוף בעמוד השדרה. באותה נשימה הוא גם הוסיף שהתור לניתוח הזה הוא כחצי שנה.
למזלנו, היה לה ביטוח פרטי ותוך שבוע היא היתה כבר אחרי ניתוח מוצלח אצל אחד ממומחי עמוד השדרה בארץ שניתח אותה בשר"פ של הדסה. אז נכון, השר"פ בא במידה רבה על חשבון הציבור, שהרי מכספי הציבור נבנה בית החולים ונרכש ציוד יקר, כל עובדי בתי החולים ובהם צוותי הסיעוד, טכנאים, עובדי משק, מזון וניקיון הם של הציבור.
בעולם אוטופי מערכת הבריאות הציבורית היתה נותנת שירותי בריאות לציבור הרחב בלו"ז המתאים למצבו של החולה ומטפלת בו ברמה הגבוהה ביותר שאפשר להשיג, אך אנו חיים במציאות שבה רבים מצורכי הציבור הופרטו: יש בתי ספר פרטיים וחצי פרטיים על חשבון המדינה, יש משטרה פרטית (חברות שמירה המאבטחות שכונות ויישובים מסוימים), יש דואר פרטי, יש רופאים עצמאיים (שאינם עובדי מערכת ציבורית כלשהי) ועוד.
השר"פ קיים עשרות שנים וביטולו – כמוהו כסגירת שערי האורווה לאחר שברחו הסוסים. יתר על כן – זהו לעג לרש. אילו באה שרת הבריאות הנכבדה, משקמת את מערכת הבריאות במשך שנה-שנתיים, מקצרת תורים ומשפרת ללא היכר את השירות, או אז היתה קמה לה הזכות לבטל את הפתרון הדחוק שמצאו אזרחי המדינה: את השר"פ. ייתכן שבעתיד הפתרון למעדיפים שירות רפואי פרטי יהיה בהקמת בתי חולים פרטיים בבעלות חברות הביטוח, יזמים והציבור הרחב שיקנה את מניותיהם בבורסה. אך עד שיקומו בתי חולים כאלה ובעיקר עד שהשירות הרפואי הציבורי ישתפר, שיעזבו אותנו בשקט.
