רב"ט דודי חורש ז"ל
אחיו של סו"ב עופר חורש
שנת לידה: 1954
נפל בתאריך: 19.10.1973
רב"ט דודי חורש ז"ל גדל במושב טל שחר, ובעקבות מלחמת ששת הימים החליט ללמוד בפנימייה הצבאית שליד גימנסיה הרצליה. הוא היה ספורטאי מצטיין: אצן, כדורגלן וכדורסלן.
בנובמבר 1972 התגייס לצנחנים ושירת בפלוגת חבלה מוצנחת (פלחה"ן צנחנים). ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, היה דודי בחופשה בבית. כשהבין שהולכת לפרוץ מלחמה, ארז את התרמיל וחזר לבסיס. הוא שובץ לחילוץ טייסים. בהמשך המלחמה הצטרף לחבריו וחצה איתם את תעלת סואץ.
במוצאי שמחת תורה באותה השנה, בקרב שהתפתח ממערב לתעלת סואץ, נפגע דודי מירי ונהרג במקום. בן 19 בלבד היה במותו. הוא נקבר בקבורה זמנית ליד קיבוץ בארי, ובחודש אוגוסט 1974 הובא למנוחת עולמים בהר הרצל שבירושלים.
דודי השאיר אחריו את הוריו: אריה חורש שהיה גם הוא מגויס במלחמה; האמא מלכה חורש, לא התאוששה ונפטרה צעירה בגיל 54, ושלושה אחים: עופר, חיה ואורית.
"שנים רבות חלפו אחי מהיום שנפלת בקרב", כותב סו"ב עופר חורש. "אין לנו סרטוני וידיאו שלך, אין לנו תמונות מהטלפון הסלולרי; יש לנו תמונות בשחור לבן ומעט תמונות צבעוניות.
"אבל אחי, אתה בזיכרוני יום יום; אני זוכר את היום שליווית אותי לגן, את העבודה המשותפת בלול ובמטעים; אני זוכר תמונה באוטובוס כשאני מרגיש בטוח לצדך, אחי הגדול. אני זוכר אותנו משחקים כדורסל ביחד וגם בקבוצות יריבות, ואני מתעצבן כשאתה דוחף אותי. אני זוכר אותנו בשבתות נוסעים בטרמפים לבלומפילד לראות את הפועל שלנו, וחוזרים במוצאי שבת לפעמים שמחים ולפעמים עצבניים.
"אני זוכר את כל המשפחה נוסעת לבקר אותך בפנימייה הצבאית. אני זוכר כמה היית מאושר כצנחן בפלוגת החבלה המוצנחת. ואני זוכר את אותה שבת ביום הכיפורים כשהייתי לצידך כשנודע שמלחמה עומדת לפרוץ, איך חזרת הביתה, ארזת את התרמיל ויצאת גאה להגן על המולדת.
"נפרדנו בחיבוק, בידיעה שתוך כמה ימים הכל יסתיים, תחזור ותספר חוויות. אבל… התמונה הבאה שאני זוכר אחי, שונה לחלוטין. לא אשכח את שיירת המכוניות שעוצרת ליד הבית. אני יוצא ורואה את אמא רצה וצועקת: מי? ואחות המושב מבשרת לי בשתי מילים: 'דודי נפל!'.
"ומאז מלוות אותי אותן תמונות מהזיכרון ואני זוכה לראות אותך מידי פעם בחלומות. מתגעגע אליך אחי".
סמל רון קוקיא ז"ל
בנו של סו"ב בועז קוקיא
שנת לידה: 1998
נפל בתאריך: 30.11.2017
סמל רון קוקיא ז"ל היה בנם של לבנה ובועז. הוא נולד בירושלים, בבית החולים "משגב לדך", ביום כ"ו באדר תשנ"ח (23.3.1998). אח צעיר של שני, דור ונוי.
רון היה בחור צנוע ואהוב על הכול. כתבו הוריו: "'לב זהב' היה כינויו, והמשפט השגור בפיו: 'אדם צריך לדעת להגדיר את עצמו (אופי, שאיפות, דרך חיים…) וליהנות מהקיים', זוהי תמצית חייו". רון ידע להיות מצחיק כשצריך, אך תמיד ידע להכיל ולהקשיב ואהב לעזור ולתמוך בכולם. תיאר חברו אדיר: "החבר שהיה לי לאח ולא הייתי זקוק לעוד חבר, כמו דוד ויהונתן". ניצן כתב: "ילד טהור, מקור אושר, סיפקת לי מקום בטוח של צחוק ואפשרות להתפרק. איתך יכולתי להיות הכי אמיתי ושטותניק. תמיד למדתי ממך דברים, היית קרן אור בימים קשים ונתת לי מוטיבציה".
רון אהב להאזין למוזיקה ישראלית עכשווית ולמוזיקת האוס, ואהב לאכול פסטה בכל צורה: בולונז, רביולי בטטה, לזניה, שניצלים, המבורגר, פיצה, מרק קובה, סלט עם אורז וגם סטייק פילה. בנוסף, מגיל צעיר רון היה פעיל מאוד בספורט: שיחק בקבוצות הילדים של בית"ר ירושלים, בקבוצת הכדורסל בבית הספר ויותר מאוחר למד באופן פרטי טניס.
ביום 22.11.2016 רון התגייס לצבא והוצב בחטיבת הנח"ל, גדוד 932. הוא עבר טירונות והכשרה של לוחם, במהלכה יכולתו בירי ומקבציו הטובים הובילו אותו לקבל את תפקיד הקלע.
רון נפל בפיגוע חבלני ביום י"ג בכסלו תשע"ח. בשעת ערב, כשהמתין להסעה בכיכר מרכזית בערד, הוא נרצח בדקירות סכין. הרוצח ואחיו, אשר תכננו להרדים חייל ולחטוף אותו לצורך שחרור אסירים פלסטינים, נתפסו כעבור יומיים.
רון היה בן 19 בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.
רס"ן עמרי (צ'יטה) צ'יטיאט ז"ל
אחיינה של סו"ב חוה פרידמן וינרב
שנת לידה: 1970
נפל בתאריך: 30.1.1996
רס"ן עמרי צ'יטיאט ז"ל גויס בחודש פברואר 1988 לקורס טיס, ושירת כטייס F-16 במשך חמש שנים. הוא השתתף בתקיפות אוויר מוצלחות בלבנון. כמו כן, שימש קצין הדרכה ובתקופה זו הותיר את חותמו, בעיקר בצד ההדרכתי.
בחודש ספטמבר 1995 נשא עמרי את בשמת רוה לאשה, לאחר שנים של היכרות, אך אושרם נקטע לאחר ארבעה חודשי נישואין. כאשר נישאו, לא תארו לעצמם שהאמרה "עד שהמוות יפריד בינינו" תתגשם ותהפוך למציאות.
ב־ט' בשבט תשנ"ו (30.1.1996), נפל עמרי בעת מילוי תפקידו, בהובילו את אנשי הקבע שתחת פיקודו לביצוע בוחן "בר אור" תקופתי. בסיום ריצת 2 ק"מ התמוטט באופן פתאומי. גם ברגעיו האחרונים נתן ביטוי לאהבת הזולת שבו, ומילותיו האחרונות הופנו לחבר, שהתיישב על המדרכה בתום הריצה: "לא כדאי לך לשבת עכשיו, ייתפסו לך השרירים…", אמר והתמוטט.
עמרי ז"ל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. בן 26 היה בנופלו. הותיר אחריו רעיה, הורים ואח.
אפרים (פרויק'ה) גרוס ז"ל
דוד של סו"ב דביר רפ
שנת לידה: 1937
נפל בתאריך: 1.11.1956
אפרים גרוס ז"ל סיים את לימודיו בבית הספר התיכון בבנימינה. בחייו שלח ידו בכתיבת פיליטונים ורשימות; ברובם טבוע חותם ההומור התוסס בקרבו – רוח של שמחה וצחוק, אשר אפרים ידע להשרות על כל מסיבה ואסיפה בקרב חבריו לכיתה ובין חניכיו בתנועת בית"ר, אשר לה השתייך ואשר בה עשה עבודת ארגון והדרכה.
יחס מיוחד במינו גילה לחקלאות ולמשק הוריו, והיה מקדיש להם הרבה משעותיו הפנויות מרוב אהבתו את חיי הכפר ואת העבודה בשדה. אחרי גיוסו לצבא עבר קורס מ"כ בחטיבת "גולני", ואת תפקידיו, ככל שהיו קשים ומייגעים, קיבל באהבה וברצון ומילא מתוך אחריות רבה.
ביום העצמאות של שנת תשט"ז ייצג את החטיבה בקבלת הפנים אשר ערך נשיא המדינה למצטיינים שבין חיילי ישראל.
נפל בקרב במערכת סיני במבואות רפיח, כשהוא צועד בראש כיתתו. הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות בבנימינה. במלאת שנה לנפלו הוציאו הוריו ספר לזכרו בשם "מדי דברי בו". המועצה המקומית של בנימינה החליטה להנציח את זכרו בקביעת חדר טבע על שמו.
סו"ב דביר רפ סופד לו: "לאחר שאפרים, יחידם, נפל בקרב, שקעו סבי וסבתי בעצב גדול. הבדידות, הכאב הבלתי פוסק לא הרפו. ולצערם, גם לאור גילם המבוגר יחסית, לא יכלו להביא ילדים נוספים לעולם. לאחר שכנועים רבים מצד חברתה הטובה של סבתי, אשר גם היא הייתה אם שכולה, החליטו סבי וסבתי להתחיל בהליך אימוץ.
"בשנת 1958 אומצה אמי, אפרת, על ידי סבי וסבתי, ובמותו של אפרים נתן לאימי חיים. השם שניתן לה היה אפרת לזכרו של בנם היחיד והגיבור אפרים ז"ל.
"סבי וסבתי, אשר חששו לספר לאמי כי היא מאומצת, גידלו אותה בצל סיפורי אחיה הגיבור ולמעשה אמי גדלה את רוב ילדותה ונעוריה מבלי לדעת כי היא מאומצת. כאשר שאלתי את סבתי מדוע לא סיפרה לנו מעולם, ענתה כי פחדה לאבד שוב את היקרים לה.
"הלוואי ונוכל להבטיח לילדינו ימי שלום ו'יונה עם עלה של זית', ונאחל לכל חיילינו לשוב לביתם ולמשפחותיהם, בריאים ושלמים".
הטקסטים מבוססים על סיפורי הסוכנים ואתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל "יזכור"
