בבית משפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים נדון ערעורם של אושרת שמעון, עפר פירט ואורן זיו אשר יוצגו על ידי עו"ד אלי שמעון ועו"ד מורן אלריאמי כנגד איי.די.איי חברה לביטוח אשר יוצגה על ידי עו"ד דני כביר ועו"ד ליטל בן דוד.
פסק הדין ניתן בפברואר 2020, מפי השופטים דפנה ברק־ארז, יוסף אלרון, ועופר גרוסקופף. המערערים הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי המשיבה חידשה אוטומטי, ושלא כדין, ושלא כדין פוליסות ביטוח רכב שהוגדרו מראש כתקפות לתקופה של שנה, מבלי שקיבלה מהמבוטחים הסכמה מפורשת לכך.
מדובר בערעור על קביעתו של בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית שהגישו המערערים באופן חלקי. הערעור כוון בעיקרו נגד הקביעה לפיה המשיבה נהגה כדין כאשר חידשה לחברי הקבוצה את פוליסות הביטוח ללא הסכמתם. בית המשפט העליון קיבל את הערעור, וקבע כי קיימת אפשרות סבירה לקבלת טענות המערערים באשר לשאלה אם המשיבה נהגה כדין כאשר חידשה באופן אוטומטי את פוליסות הביטוח ללא קבלת הסכמת המבוטחים.
תחילה, ציין בית המשפט העליון כי חוק חוזה הביטוח קובע מנגנון מובנה של הצעה לחידוש חוזה הביטוח מטעם המבוטח, לרבות האפשרות לראות בשתיקתו של המבטח הסכמה להצעה. עם זאת, הדגיש בית המשפט כי החוק אינו כולל מנגנון דומה בנוגע להצעה בדבר הארכה או חידוש של חוזה הביטוח מטעמו של המבטח. עוד הוסיף בית המשפט כי סעיף 9(ג) לחוק מאפשר מנגנון של הארכה "אוטומטית" של חוזה הביטוח, אך עם זאת, הוא חל רק בנסיבות שבהן הדבר הוסכם על ידי הצדדים לחוזה.
הסכמה מראש
ביתר פירוט, הארכת תקופת הביטוח מתאפשרת בנסיבות בהן התקבלה לכך הסכמה על ידי המבוטח. בהתאם לכך, כדי לקבוע מנגנון של חידוש חוזה ביטוח אוטומטי על הצדדים להסכים על כך מראש. עם זאת, אין מחלוקת כי במקרה זה חוזי הביטוח של המערערים לא כללו תנאי של הסכמה מראש, ואף אין מדובר בפרקטיקה נפוצה בתחום של ביטוח מקיף לרכב, בהתחשב בתחרות הגוברת בענף, אשר מאפשרת למבוטחים לנסות "לשפר" את תנאי הביטוח המוצעים להם מדי שנה מול חברות הביטוח השונות. זאת ועוד, בית המשפט העליון ציין כי דרך נוספת לחידוש הביטוח היא קבלת הסכמה מאוחדת מצד המבוטח באמצעות פניה אליו.
לפיכך, קבע בית המשפט העליון כי הפרקטיקה לפיה חברת הביטוח מחדשת חוזה ביטוח ללא הסכמתו המפורשת של המבוטח אינה מותרת על פי חוק. שכן, חוק חוזה הביטוח הוא חוק צרכני מובהק ומטרתו להגן על המבוטח ולמנוע מהמבטח לנצל לרעה את יתרונו הכלכלי והמקצועי.
יתרה מכך, בית המשפט דחה את טענתה של חברת הביטוח לפיה בהתאם לסעיף 39 (ב) לחוק הצדדים רשאים להתנות על הוראת סעיף 9(ג) לחוק, וקבע כי טענה זו התעלמה מהעובדה שסעיף 39 (ב) קובע במפורש שניתן להתנות על הוראות סעיף 9(ג) לחוק, אך ורק לטובת המבוטח, ולא ניתן לראות בחידוש אוטומטי של חוזה הביטוח, המטיל חיוב כספי של דמי ביטוח על המבוטח, כהצעה מזכה הפועלת רק לטובת המבוטח.
בית המשפט העליון פסק כי הונחה תשתית לביסוס הטענה לפיה סעיף 9 לחוק אינו מאפשר חידוש אוטומטי של חוזי הביטוח על ידי המבטחת. בלא הסכמה של המבוטח, מראש או בדיעבד. עם זאת, השופט אלרון הוסיף כי בשים לב לשלב המקדמי של ההליך, אין לקבוע מסמרות באשר לפרשנותו הראויה של סעיף 9 לחוק וליישם פרשנות זו על המקרה הנדון. עוד הוסיף, כי הכרעה בסוגיה המשפטית העיקרית אשר במחלוקת, כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חרגה מהאיזון שקבע המחוקק בין האינטרס הגלום בקיומן של תובענות ייצוגיות לבין האינטרס שבהגנה על נתבעים מפני תביעות סרק.
לבסוף, ציין השופט אלרון כי די בקביעה כי קיימת אפשרות סבירה לקבלת הפרשנות שהוצעה על ידי המערערים כדי לקבוע כי דין הערעור להתקבל.
לסיכום, בית המשפט קיבל את הערעור וקבע שישנה אפשרות סבירה לקבלת טענות המערערים באשר לשאלה אם חברת הביטוח נהגה כדין כאשר חידשה באופן אוטומטי פוליסות ביטוח רכב מוגבלות בזמן ללא קבלת הסכמת המבוטח. כמו כן, בית המשפט חייב את חברת הביטוח לשאת בהוצאות המערערים בסך של 30 אלף שקל.
הכותב הוא היועץ המשפטי של מחוזות ת"א והמרכז, השרון וירושלים בלשכת סוכני ביטוח
