מודל Capital Asset Pricing הוא שיטה לקביעת שיעור ההיוון או ניכיון, המבוססת על תאוריה שהמשקיעים בנכסים מסוכנים דורשים תשואה מעל ומעבר לשיעור הריבית חסרת הסיכון כפיצוי על נשיאת הסיכון הכרוך בהשקעה בנכס מסוכן כלשהו. אחד המומחים שפיתח את המודל מתוך בעלי עסקים רבים הוא וויליאם שארפ, שהתבסס על התאוריה המודרנית של תיקי השקעות.
בפיתוחה מראה שארפ את ניתוח תשואות תיקי ההשקעות ופיתוח המודל הבינומי להערכת אופציות. בנוסף לכך, הראה פילוח אופטימיזציה של הקצאת נכסים ושיטות ניתוח והערכת ביצועי קרנות נאמנות. המודל נחשב לאבן יסוד של תאוריית המחירים המודרנית של השווקים הפיננסיים ובכך מראה איך מחירי נכסים משקפים תשואה צפויה וכן את הסיכון.
המשקיעים ידרשו תשואה שווה של שני גורמים: שיעור התשואה מהשקעה חסרת סיכון, ופרמיית סיכון. במקרה של תשואה צפויה מהשקעה שלא עוברת את סף המינימום, ההשקעה אינה כדאית. על פי המודל קיימים שני סוגי סיכונים: סיכון שיטתי – סיכון שוק מגורמים כללים (כמו מצב המשק למשל) וסיכון לא שיטתי – סיכון של נכס יחיד (כמו הפסד בתביעה משפטית). כמו כן קיימות מספר הנחות יסוד למודל התמחור, כמו ההנחה שהמשקיעים לא סובלים סיכון, לכל משקיע דרך השקעה דומה ויש אותן ציפיות בנוגע לשיעור תשואה והאופן שבו נוצרים שיעורי ההיוון.
המודל מבוסס על שתי משוואות מרכזיות:
קו השוק capm: מציגה קשר בין מידת התשואה העודפת הצפויה של תיק השקעות הנובעת מהפרדת ההשקעות בין נכס חסר סיכון (אגרות ממשלתיות) ותיק השקעות בעלות סיכון (מניות), לבין סיכון תיק כפי שמתבטא בסטיית התקן שלו.
משוואת הנכסים SML: מציגה בין הקשר התשואה הצפויה של נכס מסוכן, למדד התנודתיות שלו לתיק השוק. נוסחה זו נועדה לחישוב התשואה הצפויה, ומשמשת לקביעת מקדם ההיוון של ההשקעה במנייה או בהון עצמי של החברה ולפיכך משמשת לתמחור שווי החברות.
הכותב הינו דיקן בית הספר לביטוח באקדמית נתניה
