אמש ב־23:59 יצאתי מחדר ממוזג באזור התעשייה בפתח תקווה, שם השתתפתי בסדנת “מהות”. יש שיקראו להם כת, יש שיגידו סדנת תקשורת, אני פשוט קראתי לזה – וואו. כמה חברים בוגרי הסדנאות של הארגון המליצו לי לעשות את זה, אבל אף אחד לא היה מוכן לספר מה קורה שם. פשוט אמרו לי: לכי לשם כבר.
כבעלים של עסק עצמאי אני מתמודדת עם מספר נקודות שמהוות עבורי קשיים יומיומיים:
1. דיאלוג עם חברות ביטוח כשאלו דוחות את הרצון שלי בקבלת לקוח ו/או תשלום תביעה
למדתי בארבע השנים שלי בתור עצמאית, שכשאתה מנגיש בצורה נכונה אל מול הצד השני את השיח, יש השפעה חיובית משמעותית על הפעולה של הצד השני לבקשתך. למדתי להתחיל משפט עם חיוך, זה תמיד עוזר לי לבנות אינטראקציה בריאה עם הפרטנרים. אתמול גם למדתי שהחיוך שלי היווה אסקפיזם להתמודדות עם סיטואציות קשות. אז מה עושים – מחייכים או לא?
2. דיאלוג עם לקוח שלא מבין את חשיבות הביטוח, חשיבות הסוכן ו/או מבקש לבטל ביטוח באופן אוטומטי
נכנסתי למקום “הנעלב”, שפועל על פי האגו, תוך שאני מונעת מתחושת זלזול בכבוד ו/או בידע או בצורך של הלקוח, לא משרת אותי ולא מקדם אותי לשום מקום. זה מאוד שכיח עבורנו כבעלי עסקים, המשרתים מאות אם לא אלפי לקוחות, קצת להחפיץ את לקוחותינו ולהסיר מהם את מרכיב החיות שבהם. כל אדם הוא אינדיבידואל ואל לנו להפוך אותם לרוטינה
שמא נאבד את האנושיות שטבועה בנו.
3. דיאלוג שלי עם עצמי על איך אני מרגישה עם כל מה שקורה לי בעסק
מעבר להכל, על מנת לא להיתקע ולהתנוון, הן בחיי האישיים והן בעסק, אני רוצה להתפתח ולצמוח, לגדול וללמוד, להשכיל וליצור סביבי חברה שיתופית ובריאה. יש לי כל כך הרבה תכנונים על העסק שלי. רק ביוני האחרון פתחתי קולקטיב בחברת כלל לסוג ספציפי של עסקים שאני מופיעה בו מקום ראשון בגוגל. אורגני, בלי קידום. טירגטתי אותו אחרי שנים של ליווי עסקים כאלו והדבר הזה נתן לי “בוסט” מטורף ואתגר אותי קדימה. האם גם אתם חשבתם לאחרונה על אוכלוסיית יעד שאתם מתמחים בה?
אתמול חברה שלי שלחה לי הודעה לפני הכניסה לסדנה בה היא ציטטה את ד”ר סוס: “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים” – וכשהתבקשתי להכין כתבה עבור העיתון, עברו לי הרבה דברים בראש – תמיד אפשר לדבר על עמלות, על רגולציות בענף, אבל כל זה – זה המסביב. בתור סוכנת צעירה בתחילת דרכה, מרגיש שאנחנו קצת זאבים בודדים, סוכנים עצמאיים שעושים הכל לבד, אין לנו את ה”ביחד” הזה שיש במקומות עבודה של שכירים.
אתמול ביום הראשון מתוך חמישה ימים של הסדנה, נפלו לי המון אסימונים.
אולם, הנושא שהדהד לי אל תוך הלילה והמשיך לבוקר היה נושא הרשימות שאנו מגיעים איתן. “הרשימה” של איך פגישת מכירה צריכה להיראות, “רשימה” של הלקוח הפוטנציאלי, “רשימה” של איך אני רוצה שהבן זוג שלי יתנהג, וכדומה. הרי שאנו, בני האדם, יצרנו את הרשימות, ואיכשהו הגענו למצב שעכשיו “הרשימות” מנהלות אותנו.
תזכרו את מה שאמר הדאלי לאמה: יש יומיים בשנה שבהם אי אפשר לעשות כלום. אחד מהם נקרא אתמול והשני נקרא מחר. היום הוא היום הנכון לאהוב, להאמין, לעשות ובעיקר לחיות.
הכותבת היא חברת ועדת סוכנים צעירים בלשכה
