בכתבה אחרונה בסדרה שפורסמה היום בעיתון "כלכליסט", תחת הכותרת "הגיע הזמן שהציבור יכיר את הייעוץ הפנסיוני האובייקטיבי", מציגה העיתונאית רחלי בינדמן את היתרון לכאורה של שימוש בשירותיו של יועץ פנסיוני, במקום בשרותיו של סוכן פנסיוני.
בסופה של הבדיקה, מגיעה בינדמן למסקנה כי שימוש ביועץ במקום בסוכן פנסיוני יחסוך לחוסך סכום של 24 אלף שקל בתקופה של 32 שנה. כלומר, בערכים של היום תוספת לפנסיה של כ-110 שקל בחודש – אכן חיסכון משמעותי וגדול.
אבל בואו נבדוק את הטענות אחת לאחת ונראה כיצד ממשיכה בינדמן להטעות את הציבור: עלות היועץ – בינדמן נעזרה בתעריפים שקיבלה מיועץ פנסיוני מכובד, כשלקחה את עלות היועץ לכל פעולה ושיערכה אותו לגיל הפרישה. אמנם הטבלה שהוצגה בעיתון לא מציינת את מועדי הייעוץ ,כך שקשה לעקוב אחר השערוך, אבל זה נתון שולי.
מה שהיא שכחה לעשות הוא שערוך העלות הריאלית של הייעוץ לאורך שנים. הרי אותו יועץ מכובד לא יהיה מוכן להתחייב כי מהיום ולמשך 32 שנה לא יעלה את מחיר הייעוץ – זהו נתון שאינו מופיע בכתבה. לצורך ההמחשה, בהנחה שתעריף הייעוץ יעלה ב-2% בשנה, עליית מדד בלבד (בפועל עלות הייעוץ גדלה יותר), הרי עלות הייעוץ לפרישה, שסביר להניח שיהיה בשנת הפרישה, תגיע לכ-2,900 שקל. הנה נוספו כבר עוד 1,400 שקל.
דוגמה נוספת: בואו נגיד שעשר שנים לפני הפרישה נערכת פגישת ייעוץ בנושא התאמה, מה תהיה עלותה? אם נשערך כראוי את עלות פגישה זו למבוטח המספר הנכון יהיה כ-3,400 שקל. נוספו עוד 1,900 שקל .
כך, בחישוב אמיתי ונכון, שכולל בתוכו גם את העלות הריאלית של הייעוץ, ולא רק שערוך ברמה נומינלית, מצטמצמים הפערים באופן מהותי ואולי מתבטלים כלל.עזיבת עבודה – בטבלה שצורפה נותן היועץ המכובד שתי פגישות ייעוץ בעזיבת עבודה לאורך 32 שנה. להלן נתוני משרד הכלכלה – ניידות בעבודה כל 9.5 שנים בדומה למדינות מפותחות. ב-YNET נכתב כי "דור המאה ה-21 מחליף מקומות עבודה כל 3.5 שנים".
מכיוון שנתון משרד הכלכלה הוא מ-2004, סביר שכיום האמת נמצאת באמצע, ושיעור הניידות הוא כל שש שנים לערך. כלומר, סביר להניח כי בחור צעיר שנכנס לעבודה בגיל 25, יחליף לפחות חמישה מקומות עבודה ויותר עד פרישתו בגיל 67. כלומר, עוד מבלי להיכנס לשערוכים ההוצאה בגין הייעוץ תגדל בעוד 4,500 שקל לפחות. אם נשערך זאת, הסכום יגיע ל-8,000 שקל ואף יותר.
אגב, גם בת הזוג משנה מקום עבודה, וללא קשר לתוכנית שלה, הדבר מחייב בדיקה של המבוטח הראשי שלנו. לדוגמה, אם האשה מפסיקה לעבוד ונהפכת לעקרת בית, או עובדת במשרה חלקית, זה מחייב שינוי בתמהיל הפנסיה, אולי הגברת רכיב השאירים לתקופה מסוימת. עוד פגישה, עוד ייעוץ, עוד כסף. שינוי מצב משפחתי – בחור בן 25 שנכנס למעגל העבודה כשהוא עדיין רווק, כנראה יתחתן בהמשך, ולאורך השנים יהיו לו שלושה ילדים. אולי בדרך (סיכוי של 30%) הוא יתגרש, ואולי יתחתן שנית.
לאורך 32 שנים עורכת כתבת "כלכליסט" שתי פגישות בלבד שקשורות לשינוי מצב משפחתי. זה סביר? בוודאי שלא, וגם אם המבוטח שלנו ישמור על נישואיו לאורך השנים, הרי יהיו לו לפחות ארבע פגישות בנושא, כלומר עוד 3,000 שקל ללא שערוך. טיפול בתביעת נכות – העיתונאית מציינת כי טיפול בתביעת נכות של היועץ יעלה בנוסף 5,000 שקל, יפה מאוד. ואם התביעה תהיה בגיל 26 של המבוטח? אותם 5,000 שקל נהפכים ל-16 אלף כאשר הם משוערכים.
אם חושבת בינדמן כי 32 שנות עבודה, הכוללות שינוי מקום עבודה, טיפול בתביעות, שינויים משפחתיים, הכנסה לכיסוי ביטוחי לתקופות ביניים, הגדלות שכר והתאמתם למצב המבוטח, ייעוץ לפני פרישה ועוד, יסתכמו בשש פגישות – הרי שהיא טועה ומטעה, וכנראה אינה מכירה את השטח.
אם נתמחר נכון את עלות היועץ הפנסיוני, כולל הצמדת עלות הייעוץ לאורך השנים ופגישות נוספות עם הלקוח, נמצא כי כל החיסכון שנוצר לכאורה בטל לגמרי, כשמולו עומד שירות אישי ומקצועי של סוכן, 24/7 לאורך כל השנים. לאור זאת, יכול להיות שבינדמן תגיע למסקנה שגם עלות היועץ הפנסיוני אינה כדאית או כלכלית, אם נציב אותה נכון. אז אולי הפתרון הוא עולם ללא סוכנים או יועצים? אולי הפתרון הוא עולם ללא עיתונאים? אנחנו סבורים שהעולם צריך עיתונאים מקצועיים, בדיוק כפי שאנו מאמינים שהעולם צריך סוכני ביטוח מקצועיים, שיודעים ללוות לקוח לאורך ציר הפנסיה במשך שנים, לתת לו שירות מקצועי, ללוות אותו ואת משפחתו בעתות שמחה וגם בעצב. וכן, גם לקבל תגמול הולם בגין עבודה זו – 15 שקל בחודש.
