כספי פיצויים במאה ה־21

יורם לביאנט, מרצה במכללה לפיננסים וביטוח, על חשיבותו של החיסכון הפנסיוני ולמה רובנו טועים לחשוב שהפיצויים הם לא חלק מפנסיה שלנו

צעירי המאה ה־21 יחיו עד גיל 100 אם לא תפרוץ מגפה עולמית, כך על פי תחזיות תוחלת החיים. אין חולק על חשיבותו של החסכון הפנסיוני בעידן כזה. מחקרים מצאו שיחס התחלופה – היחס בין ההכנסה ביום שאחרי הפרישה ובין זו שלפני הפרישה – צפוי להיות די נמוך לדור הזה. מצד שני, חישוב פשוט מראה כי מי שחוסך לפנסיה על פי הכללים במשך חייו הבוגרים, ואין לו המון שנות אבטלה, מגיע ליום הפרישה עם יחס תחלופה סביר בהחלט.

יורם לביאנט | צילום באדיבות המצולם

אז מה בעצם קורה כאן?

נתמקד בשכירים שהם כ־89% משוק העבודה. עולם התעסוקה במאה ה־21 שונה לחלוטין מזה של המאה ה־20. סביבת התעסוקה היא סופר־דינמית בה מועסקים מחליפים מקומות עבודה בקצב גבוה, הן מהחלטות אישיות של קריירה והן כתוצאה מדינמיות עסקית שלא תמיד בשליטת העובד. קביעות בעבודה ומועסקים שעובדים במקום עבודה אחד כל חייהם הם תופעות נדירות יותר ויותר.

בסביבת תעסוקה כזו הדרך לפנסיה רצופה מהמורות, פיתויים וכשלים שפוגעים בחסכון הפנסיוני של המועסק, לא פעם בצורה דרמטית. על מהמורה ספציפית כזו ארצה להתמקד כאן – כספי הפיצויים.

חוק פיצויי פיטורים נחקק בשנת 1963. חתמו עליו לוי אשכול, זלמן שזר ויגאל אלון ז"ל. כמה שונה היה העולם אז. הכל היה בשחור לבן, כולם היו חברי הסתדרות ומקום עבודה היה כמעט קדוש. מי שחס וחלילה פוטר מעבודתו היה זכאי לפיצוי, כיאה לתקופה. בימינו, הרעיון הזה נראה קצת הזוי. פוטרת? התפטרת? מתקדמים הלאה, לא קרה כלום.

ואכן, עם החלת צו ההרחבה לפנסיה חובה ב־2008 נקבע שהפקדות המעסיק לרכיב הפיצויים בתכנית הפנסיונית יבואו במקום פיצויי פיטורים, לפחות 72% מהן, ויהיו שייכות לעובד בכחלק מהתכנית הפנסיונית שלו. לא בטוח שזה דבר טוב. ראשית, המונח פיצויים נשאר. חבל. יש כוח רב למילים. שנית, נשארה לעובד האפשרות למשוך את כספי הפיצויים בסיום יחסי עובד־מעביד (סיטואציה נורמטיבית כאמור). מי שעושה זאת "מפצה" עצמו באמצעות גזילת כספי הפנסיה שלו.

משרד האוצר מפרסם באתר "האוצר שלי" בלוג שממליץ לא למשוך את כספי הפיצויים ואף נתן לו כותרת אדומה "הטעות שתמחק לכם 40% מכספי הפנסיה". זה נכון מאוד, אלא שבלוג, מגניב ככל שיהיה, לא משנה התנהגות. שינוי התנהגות יכול להתבצע בשתי דרכים: כפיה או הכוונה.

תיקון 3 למשל (יעוד הפקדות פנסיוניות לקצבה בלבד) הוא דוגמה לרגולציה בכפיה. בפגישות הדרכה פנסיונית אני פוגש צעירים בנקודות הזמן הללו של מעברי עבודה. למי שמתחיל לעבוד אני מסביר על הפקדות המעסיק המחולקות לתגמולי מעביד ופיצויים. אז אני מצטדק ומסביר שהפיצויים הם בעצם חלק מהחסכון הפנסיוני ורק קוראים להם בשם לא נכון.

בסיום העבודה אצל המעסיק אני פוגש צעירים שרוצים למשוך את כספי הפיצויים. אז אני מסביר להם שזה לא באמת פיצויים מהמעסיק אלא כספים שלהם, שמאד יזדקקו להם בגיל מבוגר יותר. התגובה הכי נפוצה היא: "מעולם לא הסבירו לנו". חלקם עושים חשיבה מחודשת.

מכיוון שכבר ראינו שינויים רגולטוריים דרמטיים יותר בעבר, אני בטוח שניתן להפוך את האבן הזו ולהצעיד את צעירי המאה ה־21 לעבר פנסיה טובה יותר.

הכותב הוא מרצה במכללה לפיננסים וביטוח בקורסי הגמר למבקשי רישיון פנסיוני