לזכרו של צ'וצ'ו (אברהם דוידוביץ)

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

בשנת 2000 נסעתי לחו"ל בקבוצה. צ'וצ'ו ורעייתו היו גם כן בקבוצה. נסעתי ללא מכשיר טלפון, כי רציתי התנתקות וניקוי ראש ללא טלפון. לא ידעתי כמה אני זקוקה למכשיר הטלפון לאותה נסיעה. לצערי, הודיעו לי כי בן משפחתי חלה, וטלפון לא היה לי.

טסנו לוונציה, ומשם הרחק לדולומיטים בצפון איטליה, מזג האוויר היה חורפי, קר ומושלג. התקשרתי לילדים להודיע שהגענו למלון והבשורה לא איחרה לבוא: בן משפחה חלה. לא ידענו תחילה מה מצבו, והחלו שיחות וטלפונים לארץ. עמדתי ליד הטלפון הציבורי במלון, השיחות התנתקו – ולא ניתן היה לחייג בקלות לארץ. צ'וצ'ו לא היסס, לקח את מכשיר הטלפון שלו, מסר אותו לידי ואמר, "דברי כמה שאת צריכה".

ואכן, ניצלתי את הטלפון שלו לשיחות רבות לארץ כדי להתעדכן במצבו הרפואי. עוד באותו הלילה מצאתי את עצמי על מונית, וטיסה חזרה הביתה. הצעתי לשלם על השיחות הרבות – אני מזכירה שזה לפני 15 שנה ושיחות מחו"ל עלו הון עתק – אך צו'צ'ו ורעייתו לא הסכימו בשום אופן לקבל ממני תשלום. מאז נפגשנו בכנסים, באירועים, ובכל פעם הודיתי לשניהם על אדיבותם הרבה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email