מהו אובדן להלכה לעומת אובדן למעשה ומתי חברת ביטוח חייבת לפצות במלוא השווי

בבית משפט השלום בבאר שבע נדונה באחרונה תביעתו של ויקטור איון, שיוצג על ידי עוה"ד ענת בירון מרקוביץ ואח', כנגד מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ, שיוצגה על ידי עוה"ד יפי אורנשטיין ממשרד ע. יוליש ואח', סוכן הביטוח וסוכנות הביטוח, שיוצגו על ידי עו"ד דן הדר ואח' וטוביה קופר שמאים בע"מ והלב"ץ בועז שמאי רכב, שיוצגו גם הם על ידי עוה"ד יפי אורנשטיין ממשרד ע. יוליש ואח'.

פסק הדין ניתן במרץ 2014, בהיעדר הצדדים, מפי השופט אור אדם. עובדות המקרה: מדובר בביטוח רכב. בית המשפט דחה תביעה לפיצוי בשל נזקים כספיים שנגרמו לתובע עקב שינוי סטטוס כלי הרכב לאחר תאונת דרכים, העברתו לתיקון ותיקון לא ראוי.

בית המשפט דחה את התביעה ופסק כי במקרה של "אובדן גמור" מחויבת המבטחת לפצות את המבוטח לפי מלוא ערך הרכב, ואילו במקרה של "אובדן גמור להלכה" רשאית היא לעשות כן. בניגוד ל"אובדן מוחלט", "אובדן להלכה" הוא עניין גמיש, הנתון לשיקול דעת המבטחת.

במקרה דנן, לא היה כל פגם בפעילות המבטחת או השמאי ולא ניתן לחייב את הסוכן בפיצוי, משהתובע לא הוכיח כי ההחלטה על תיקון כלי הרכב במקום הגדרתו כ"אובדן להלכה" היתה החלטה בלעדית של הסוכן ללא בקשה שלו. התובע הגיש תביעה לפיצוי, כנגד חברת ביטוח, סוכן הביטוח והשמאים.

התובע טען שההחלטה לתקן את כלי הרכב היתה מוטעית, והשמאי מטעמו קבע כי הנזק לכלי הרכב עמד על 46% המצדיקים אובדן להלכה, ואילו לפי חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט נקבע כי ניתן להכריז על כלי הרכב כאובדן להלכה ולא כאובדן מוחלט וירידת הערך של הרכב כתוצאה מהתאונה נאמדה ב-27% מערך הרכב.

המומחה מטעמו של התובע טען, בין היתר, כי לעתים חברות ביטוח מנסות לשכנע להוריד את אחוזי הנזק כדי שכלי הרכב לא יועבר לאובדן. העדה מטעם הנתבעת, מנורה, טענה בין היתר כי לפי חוות דעתו של השמאי הראשון מטעמה, לא התקבלה העדות לכך שכלי הרכב הוא אובדן להלכה ולאחר מכן סטטוס הרכב שונה לתיקון.

עוד היא הסבירה שכאשר כלי רכב מוגדר כ"אובדן מוחלט", אי אפשר להעלותו על הכביש, לעומת זאת, "אובדן להלכה" היא הגדרה הנתונה להכרעת חברת הביטוח, אם כדאי לה לתקן את כלי הרכב, כשמדובר בנזק בסביבות 50%.

בסיכום הביניים נקבע כי לאור סעיף 6 לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח, "אובדן גמור" הוא נזק ישיר בשיעור של 60% ומעלה משווי כלי הרכב, ואילו "אובדן גמור להלכה" הוא נזק ישיר בשיעור של לפחות 50% משווי כלי הרכב.

במקרה של אובדן גמור מחויבת המבטחת לפצות את המבוטח לפי מלוא ערך כלי הרכב, ואילו במקרה של "אובדן גמור להלכה", רשאית היא לפעול על פי שיקוליה. במקרה דנן, לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי עבור חברת הביטוח, מנורה, בנסיבות התיקון הקונקרטי, היה כדאי לה יותר להכריז על כלי הרכב כ"אובדן להלכה" מאשר לתקנו.

עילת התביעה המרכזית היתה כי על אף שכלי הרכב אמור היה להיות מוכרז כאובדן להלכה, החליטו הסוכן או מנורה על תיקונו, באופן שגרם נזק ממון לתובע. השופט קבע כי למנורה לא היה חלק בדבר ואין לה כל אינטרס כלכלי לעשות כן. כפי שהעידה העדה מטעמה של מנורה, הגיע דיווח ראשוני מהשמאי הראשון בדבר כוונה לקבוע אובדן להלכה.

לאחר מכן הגיעה בקשת הסוכן, בשם המבוטח התובע, לתקן את כלי הרכב, ומנורה הסכימה לכך, אף שהדבר אינו כדאי כלכלית. משכך, אין מקום לחייב את מנורה בגין ההחלטה לתקן את כלי הרכב. עוד נאמר כי בניגוד להכרזה על "אובדן מוחלט", ההכרזה על "אובדן להלכה" היא רשות של המבטחת לפיצוי במקום תיקון.

קל וחומר כשמדובר בנזק של פחות מ-50% המצוין בתקנות. כלומר, מנורה היתה רשאית להחליט על התיקון, גם אם היה התובע עומד על קביעה כ"אובדן להלכה", מה שלא עשה. בנוסף, משקבע המומחה מטעמו של התובע על נזק בשיעור של 46%, הרי שמנורה סברה שהיא פועלת לטובת המבוטח, ולכן נקבע כי לא היה פגם בפעילותה של מנורה ולכן יש לדחות את התביעה כנגדה.

בדיון בשאלת אחריותו של הסוכן היתה מחלוקת בשאלה העובדתית, אם התובע הרים את הנטל להוכיח שהוא לא ביקש מהסוכן לתקן את כלי הרכב. נקבע שאין כל ראיה מוצקה, פרט לעדותו של התובע, לכך שמאחורי גבו הוחלט על תיקון כלי הרכב במקום הגדרתו כאובדן להלכה, ולכן נקבע שהיה סביר להניח שהתובע ביקש לתקן את כלי הרכב.

הודגש כי עדותו של התובע אינה שקרית, אך מדובר ב"קצר תקשורתי" בין התובע לסוכן. לסיכום נפסק שיש לדחות את התביעה וייתכן שראוי היה להסביר טוב יותר לתובע את משמעות החלטתו. התובע לא הוכיח שהיתה החלטה בלעדית של הסוכן ללא בקשה שלו, ולכן לא ניתן היה לחייב את הסוכן בפיצוי התובע ומשכך התביעה נדחתה. התובע חויב בתשלום של שכר טרחה לנתבעים בסך 10,000 שקל.