במועד התאונה היתה המכונית בחזקתו של חיים הוד ובשימושו, אך היה רשום על שמה של עליזה אוגשי, התובעת. אוגשי, החותנת של חיים, מעולם לא החזיקה רישיון נהיגה. בעבר היתה המכונית בבעלותו של חיים, אך לאחר שנקלע לקשיים כלכליים שבעטיים ננקטו נגדו הליכים משפטיים שונים, נתפסה המכונית על ידי הבנק והועמדה למכירה כפויה. בהתאם להוראות הדין, קיבל חיים זכות לפדות את המכונית, והיא נפדתה על ידי התובעת ונרשמה ברשות הרישוי על שמה. לאחר הרכישה נותרה המכונית בחזקתו של חיים ובני משפחתו, ועל פי רוב הוא אשר השתמש בה, דאג לרכישת פוליסת ביטוח עבורה ולתחזוקתה השוטפת.
במועד הרלוונטי לתביעה היה חיים הבעלים של מפעל רהיטים ומנהלו. מיכאל אהרוני ניהל עסק לממכר רהיטים. מדי פעם נהגו מיכאל וחיים להחליף ביניהם כלי רכב, ובסוף השימוש היו מחזירים איש לרעהו את המכונית שכל אחד קיבל לחזקתו. כך נהגו עד קרות התאונה, מבלי שהתובעת ידעה על כך או קיבלה דיווח כלשהו על הנעשה. באחד הימים נזקק מיכאל לכלי רכב לצורך הובלת רהיטים ולכן החליפו הוא וחיים כלי רכב. בשעות הערב נהג מיכאל בכביש עפר בקרבת אזור מגוריו, כשלפתע איבד שליטה על ההגה וכלי הרכב נפל לתוך תעלה. תחילה הגישה התובעת תביעה נגד חיים ומיכאל בלבד, אך בית המשפט המליץ לצדדים להגיש כתב תביעה מתוקן שבו תיתבע גם המבטחת.
חיים טען שהתיר אמנם למיכאל לנהוג בכלי הרכב, אך עשה כן מתוך אמונה שמלאו לו 22 שנים וכי החזיק רישיון נהיגה ארבע שנים לפחות. חיים הוסיף כי מיכאל ידע היטב על המגבלה שבפוליסה, ושלאחר קרות התאונה עשה מעשים, שגרמו לכך שתידחה תביעתו על ידי המבטחת לקבלת תגמולי ביטוח. מיכאל מצדו טען שלא ידע על התניה החוזית שבפוליסה ושחיים ידע היטב מה גילו. חברת הביטוח טענה שחיים עשה מעשים, שלדעתה נועדו לקבל תגמולי ביטוח במרמה, ועל כן היא פטורה מתשלומם.
בית משפט השלום דן בין היתר בשאלות הבאות: מי הבעלים של כלי רכב שניזוק בתאונה והוכרז אובדן מוחלט, ומי צריך לשאת בפיצוי בגין הנזק שנגרם – מתיר השימוש, נהג כלי הרכב או המבטחת?
בית המשפט ציין כי לאורך כל התקופה נהג חיים בכלי הרכב מנהג בעלים, תוך שהתובעת לא היתה מעורבת כלל בנעשה בו ולא ידעה מי נוהג בו. הלכה פסוקה היא כי הרישום ברשות הרישוי הינו הצהרתי גרידא, כך שאין מניעה להוכיח כי חרף הרישום הבעלות האמיתית על כלי רכב היא של אחר. בית המשפט קבע כי בהיעדר הוכחה שהתובעת מימנה את רכישת כלי הרכב ושהוא נרכש לצורכיה בלבד, יש לקבוע שחיים נותר הבעלים של כלי הרכב.
עוד הוסיף בית המשפט כי בהתאם לתנאי הפוליסה היה רשאי לנהוג ברכב כל נהג ובלבד שגילו 22 שנים לפחות והחזיק רישיון נהיגה לפחות ארבע שנים. במועד קרות התאונה היה מיכאל בן 21 שנים וותק הנהיגה שלו היה פחות מארבע שנים. כמה ימים לאחר האירוע, התקשר חיים למבטחת ובשיחה עם נציגת שירות דיווח על התאונה, תוך שציין כי מיכאל נהג בכלי הרכב. מלבד עובדה זו, לא ידע למסור פרטים אודות התאונה או נתונים הנוגעים לנהג. כשהתברר לחיים שלמיכאל טרם מלאו 22 שנים, הפציר בנציגת השירות לרשום כי הוא היה הנהג והתעלם מהסבריה ומבקשותיה לבל ימסור מידע בלתי נכון. באותו יום התקשר חיים שוב למבטחת, שוחח עם נציגת שירות אחרת ומסר לה שבעת התאונה נהג בכלי הרכב אדם אחר.
לנוכח ריבוי הגרסאות ערכה המבטחת חקירה משלה, שבמהלכה התברר כי בעת קרות התאונה מי שנהג בכלי הרכב היה מיכאל. עם גילוי העובדות הללו הודיעה המבטחת לחיים על דחיית התביעה לתשלום תגמולי ביטוח. בית המשפט ציין כי ”מי שמוסר פרטים כוזבים בנוגע לנוהג בכלי הרכב כדי להתאים את פרטיו לתנאי הפוליסה, עושה כן מתוך כוונה לקבל תגמולי ביטוח במרמה“. לפיכך, בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, פטורה המבטחת מחבות.
בית המשפט קבע כי התאונה אירעה עקב מעשה או מחדל רשלניים מצדו של הנהג, כך שהאחריות הנזיקית לקרות התאונה ולתוצאותיה רובצת על כתפיו של מיכאל. חיים מצדו נושא אף הוא באחריות בנזיקין, שהרי התיר למיכאל לנהוג בכלי הרכב, מתוך ידיעה שבהתאם לתנאי הפוליסה אינו רשאי לעשות כן או למצער מבלי שווידא אם הוא עונה על תנאי הפוליסה. עוד הוסיף בית המשפט, כי חיים מסר למבטחת מידע כוזב על מנת לזכות בתגמולי ביטוח, ובכך גרם לדחיית תביעתו. בנסיבות אלה נושאים מיכאל וחיים באחריות לקרות התאונה ולדחיית התביעה שהוגשה למבטחת בחלקים שווים (50%-50%). בית המשפט קבע כי יש לצרף את חיים בתור תובע נוסף ולפצותו בסך 37,195 שקל על ידי מיכאל (סכום הנזק הינו 74,390 שקל), דהיינו, מחצית מסכום הנזק.
עד מועד כתיבת שורות אלו לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.
