עבירת התעבורה החמורה ביותר בפקודת התעבורה, מהפן המוסרי שלה ומרמת הענישה הכרוכה בה, היא "הפקרה לאחר פגיעה", או בשמה העממי: "'פגע וברח". נוסח העבירה בסעיף 64א לפקודת התעבורה (נוסח חדש) הינו כדלקמן: "(א) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, שהיה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם או עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולהזעיק עזרה, דינו – מאסר שלוש שנים".
החוק קובע על העובר עבירה זו, ענישה הדרגתית, לאמור: ככל שחמורות נסיבות האירוע, אזי תהיה הענישה מחמירה יותר. ככל שתוצאות התאונה יהיו חמורות יותר, אזי מיוחסת לנאשם רמת מודעות גבוהה יותר להתרחשותו של האירוע.
בעבירת הפקרה אחרי פגיעה, דרים שני יסודות העבירה – התוצאות והמודעות – זה לצד זה, כמקבילית הכוחות: ככל שמידת המודעות גבוהה יותר לקיומו של נפגע, החובה המוטלת על הנהג היא משמעותית יותר, וככל שהפרת אותה חובה הינה יותר בוטה, יהיה לכך ביטוי ברמת הענישה. קיימות שתי הוראות חוק, שקיימת ביניהן חפיפה רבה: תקנה 144 לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961-, מעניקה חשיבות להוראות "עשה", המוטלות על כל נהג המעורב בתאונה, ללא הצורך להוכיח את מודעותו לכך שנפגע אדם.
מנגד, הוראת סעיף 64א חלה כשלנהג המעורב בתאונה קיימת מודעות לעובדה כי נפגע אדם או כי עלול היה להיפגע אדם. במקרים רבים שבהם מיוחסת עבירת ההפקרה, תפקידנו, העוסקים בדיני התעבורה, הוא להמיר את סעיף האישום מסעיף 64א לפקודה לתקנה 144 לתקנות, ובכך להוריד במידה ניכרת את רמת הענישה הנשקפת ללקוח.
אחד מתיקי התעבורה שניהל משרדנו עסק בבחור צעיר, תושב כפר קאסם, שבתום עבודתו במסעדה הוא שוטט במכוניתו בשעת ערב מאוחרת באזור בורסת היהלומים ברמת גן. כאשר הסיע את רכבו אחורנית, הגיח בפתאומיות רוכב אופניים והתרחשה תאונה. כאשר הלקוח יצא מרכבו רצו לעברו כמה שיכורים והוא נס על נפשו, נעצר על ידי המשטרה והתקשר למשרדנו לבקש סיוע משפטי.
למחרת שיחררנו אותו ממעצרו. במהלך משפטו נטען כי רוכב האופניים, לכאורה, הופקר, וטענתנו הנגדית היתה כי מנוסתו של הלקוח מזירת האירוע לא נבעה מכוונת זדון, כי אם מחמת הסיטואציה המלחיצה ("סטרס") שאליה נקלע. ואכן, טענתנו זכתה לאוזן קשבת אצל בית המשפט, ובהמלצתו ניאותה התביעה לתקן את נוסח כתב האישום המקורי, ולהמיר את סעיף 64 לפקודה בתקנה 144, ועל הלקוח נגזר רק עונש של שלילת רישיונו בלבד.
תיק נוסף שניהל משרדנו, עסק בתאונת הדרכים שבה היה מעורב נהג שעצר לצד הדרך כדי לתקן תקר באחד מצמיגי הרכב. הפוגע הבחין בכלי רכב, אך לא הצליח לבלום בזמן ופגע בנהג. הפוגע הבחין בפגיעה, עצר במרחק ולמרות שלא ידע מה מצבו, נמלט לאחר מכן מהמקום מבלי לנסות ולהגיש סיוע.
גזר הדין השית על הנהג מאסר בפועל לכמה שנים לצד רכיבי ענישה נוספים. ואולם בית המשפט העליון קיבל את הערעור על הענישה הנ"ל והפחית את עונש המאסר בפועל של הפוגע לשנתיים, לצד 12 חודשי מאסר על תנאי.
שופטי בית המשפט העליון הדגישו כי אף שהקלו בעונשו של הנהג הפוגע, עדיין המעשה שעשה הינו חמור ביותר, ללא קשר לתוצאותיו: "הפסיקה הדגישה, כי החובה להגיש עזרה לנפגע בתאונת דרכים חלה על נהג המעורב בתאונה ועל נוסע במכונית כאחד, והיא קיימת גם אם הפגיעה לא ארעה באשמת הנהג, גם כאשר אין בעזרה כדי להקל על מצבו של הנפגע. חובתו של הנהג המעורב בתאונה לוודא באופן אישי את מצבו של הנפגע, אף בהסתברות גבוהה כי הנפגע מת בתאונה".
סעיף נוסף שהמחוקק מצא לנכון להתייחס אליו דן באדם שנמצא בכלי רכב הפוגע בזמן אירוע ההפקרה, אף אם אדם זה לא נהג בו כלל, אלא היווה נוסע תמים, שלכאורה לא היה כל קשר בינו לבין התאונה. במצב דברים זה, יכול ויוטל על הנוסע התמים עונש כדי מחצית מעונשו של הנהג המפקיר, כלומר מדובר בענישה שיכול ותגיע לשבע שנים מאחורי סורג ובריח. לאמור: בית המשפט גורס כי עצם מעורבותו של נהג בפגיעה באדם אחר, מטילה עליו חובה חוקית ומוסרית להושיט עזרה לאדם הפגוע, בדרך של עזרה פיזית או/ו הזעקת רשויות החוק הרלוונטיות, באופן מיידי.
