בבית משפט השלום בהרצליה נדונה תביעתו של עראפת אבו־זרקה ("התובע"), שיוצג על ידי עו"ד ניקול הילה וינגרטן, כנגד הפניקס חברה לביטוח ("הנתבעת"), שיוצגה על ידי עו"ד זהבה פלושניק. פסק הדין ניתן באוגוסט 2015, בהיעדר הצדדים, מפי השופטת לימור רייך.
התובע, אבו־זרקה ערפאת, הינו פועל העוסק בעבודות בניין. באחד הימים נפגע לקראת סוף יום עבודה, כאשר נפל מגובה של כ־1.5 מטר במהלך ירידה מתא המטען של טנדר ששימש אותו לעבודתו כפועל. לאחר התאונה פונה התובע לבית החולים ודיווח על האירוע למשטרת ישראל.
התובע סיפר בעדותו, שכאשר סיים לפרוק את הציוד מארגז הטנדר, החליק מהפגוש כשרצה לרדת על מנת לנסוע לביתו. מזמין העבודה העיד שכשהגיע למקום הבחין בטנדר כשהוא עמוס בציוד, והתובע שוכב בצדו הימני של ארגז הטנדר. שכששאל את התובע מה אירע לו, ענה לו התובע כי עסק בהעמסת ציוד בסיום יום עבודתו ובעודו עומד על הארגז נפל על כף רגלו ונשאר שוכב על הארץ מאחר וחש בכאבים חזקים.
"גירסה הגיונית"
חברת הביטוח הנתבעת, שביטחה את השימוש בטנדר, הכחישה את נסיבות קרות התאונה וטענה כי לא מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק. לטענתה, התובע נפל מהטנדר במהלך פריקה והעמסת סחורה, כאשר היה בתוך ארגז הטנדר ורגלו נתקלה באחד הקרשים בעודו עומד עליהם, ובנסיבות אלו אף הודה בשיחתו עם חוקר מטעמה. לטענתה, אין לקבל את גרסתו של התובע לפיה החל לרדת מהטנדר מאחר שבגרסאותיו המוקדמות לא טען לקיומה של תאונת דרכים אלא רק לאחר שפנה לעזרת עורך דינו.
התובע הכחיש כי אמר דברים אלה לחוקר, והדגיש שהחליק מארגז הטנדר בעת שביקש לרדת ממנו לצורך נסיעה הביתה לאחר שסיים את הפריקה. האם מדובר בתאונת דרכים?
לפי ההגדרה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה־1975 (הפלת"ד), "תאונת דרכים" היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". הפסיקה דנה בעבר במצב בו אירעה תאונה במהלך פעולה המהווה שימוש ברכב בעת פריקתו או טעינתו, ונקבע כי אירוע כזה בא בגדר "שימוש ברכב מנועי", וייחשב כתאונת דרכים על פי הגדרתה בחוק הפלת"ד, למרות שפעולות הפריקה והטעינה הוחרגו מהגדרת "שימוש ברכב מנועי". הפסיקה הוסיפה כי כאשר המדובר בפעולה של עלייה או ירידה מרכב, שהיא חלק אינטגרלי מפעולת פריקה וטעינה, מתקיימת הדרישה של "למטרות תחבורה".
בית המשפט בחן את הראיות וקיבל את גרסתו של התובע, מאחר ועדותו של התובע הותירה בו רושם אמין וגרסתו היתה הגיונית ולא נסתרה בחקירה נגדית.
בית המשפט, הוסיף כי התיעוד שצורף לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע, שכלל דוח מד"א, טופס הודעה למשטרה והודעה לביטוח לאומי, מחזקים כולם את גרסתו מאחר ומסר לצוות הרפואי את גרסתו בסמוך למועד התאונה, לאחר שנחבל באופן קשה, ולא ניתן לצפות ממנו שלאחר אירוע כזה יתאר את האירוע לפרטי פרטים ובהתאם להגדרה המשפטית של "תאונת דרכים". לכן, אין לנתבעת על מה להסתמך בטענתה מאחר ולא ניתן היה לצפות שהתובע יבחר בקפידה את אופן ניסוח האירוע. בית המשפט ציין בפסק דינו, כי יש לפסוק בהתאם לעיקרון לפיו כאשר בפני ביהמ"ש אין פתרון חד משמעי להגדרת האירוע, יועדף האירוע המקנה פיצוי וזאת לפי תכליתו הסוציאלית של חוק הפלת"ד. בית המשפט פסק כי על הנתבעת לשלם לתובע בגין נזקיו. בין היתר בגין הפסד השתכרות לעתיד, הפסד פנסיה ונזק בעקבות כאב וסבל.
