בשנת 2008 פקד משבר כלכלי חמור את מרבית מדינות העולם, בעקבותיו החליטו במשרד האוצר להגן על כספי המבוטחים בקרנות הפנסיה באמצעות "מודל תלוי הגיל" המקטין את הסיכון להפסד לעמיתים באופן אוטומטי לפי גיל העמית.
ההחלטה התקבלה לאחר שבעת המשבר רבים פדו את כספי הפנסיה או העבירו את כספם למסלול סולידי יותר בהתאם לתפיסתם, ובכך עשו טעות כלכלית אדירה – קנייה של מניות כשהשוק עולה והמחירים כבר גבוהים ויציאה כשהשוק יורד והמחירים נמוכים. אלו שהיו קרובים לגיל פרישה או פורשים אשר התיק הפיננסי שלהם נסמך בעיקרו על שוק ההון במסלול הכללי, ספגו פגיעה קשה בכספי הפנסיה והקצבאות ללא אפשרות אמיתית לתיקון בטווח הקצר והבינוני.
המודל "תלוי הגיל" או בשמו החדש המודל החכ"מ הוצג כברירת המחדל אליו יצטרפו העמיתים באופן אוטומטי למסלולים בהתאם לגילם. מדובר במודל אשר הושאל מצ'ילה שם המדינה, כמו מדינות אחרות שאימצו את המודל הבטיחו לעמיתים תשואה מזערית.
אצלנו המודל אמנם מבוסס על גיל המבוטח והחשיפה למניות קטנה ככל שעולה גיל המבוטח; אך בניגוד לצ'ילה אין הבטחת תשואה על כל כספי הפנסיה טרם פרישת העובד וגם אין הבטחת תשואה על כספי הפנסיה עם פרישתו. בישראל הבטחת התשואה נובעת מאג"ח מיועדות ולא מהשקעה כלכלית של המדינה במודל.
מה הבעיה? האוצר רואה את כל העמיתים כישות אחת ללא הבדל במעמד סוציו אקונומי, התפתחות בשוק העבודה או התפתחות בשכר. לשיטתו האזרח לא מספיק מתוחכם להבין שיש אלטרנטיבות נוספות, ושהצרכים והרצונות של כל אדם שונים מאחד למשנהו.
ומה בעולם?
בעשורים האחרונים הפכה צ'ילה לשם דבר בפיתוח ענף החיסכון לטווח ארוך, ומדינות רבות נושאות אליה עיניהן ומבקשות ללמוד מהצלחתה בתחום.
בין המלצות ארגון ה־OECD למדיניות בנושא פנסיה צוברת מציע הארגון להחיל מסלולי השקעה ברירת מחדל עבור חוסכים, ולצדם לאפשר לציבור בחירת מסלולי השקעה המתאימים להם לפי רמת הסיכון בה הם מעוניינים. בהמשך, וכהשלמה למסלולי ברירת המחדל, הארגון ממליץ על אימוץ אסטרטגיות "מחזור חיים", שבהן רמת הסיכון יורדת עם העלייה בגיל החוסך.
מערכת פנסיה שבה מסלולים רבים מותאמים למאפיינים מגוונים של חוסכים, על פי פרמטרים שונים, התפתחה במדינות רבות אחרות. בכל מערכת פנסיה מסוג זה יש מסלול ברירת מחדל, שאליו משתייך החוסך באופן אוטומטי. חוסכים שאין להם די ידע לתכנן את תיק הפנסיה שלהם או חוסכים שיש להם ידע כזה אך הם אינם מעוניינים בתכנון תיק הפנסיה. אופי מסלול ברירת המחדל משתנה ממדינה למדינה: בשבדיה מסלול זה משקף את הקצאת הנכסים של החוסך הממוצע במערכת, במדינות סלובקיה ואסטוניה מסלול ברירת המחדל הוא המסלול השמרני ביותר ובמדינות דרום־אמריקה מסלול ברירת המחדל נקבע לפי גילו של החוסך.
בישראל כמו בישראל ההבנה הפיננסית הקיימת בקרב עמיתים ומבוטחים בישראל היא נמוכה ולכן האוצר החליט עבורנו, אולם בראיה כוללת יש לא מעט עמיתים הנפגעים מפטרונותה של המדינה לצד פוטנציאל נזק לא מועט בטווח הארוך כיוון שהתיק הפיננסי הכולל של הלקוחות בישראל אינו מאוזן. התהליך חייב להיות הרבה יותר רחב, אחרת יהיה עיוות בעיקר בקרב האוכלוסייה שתקבל קצבאות מעבר לקצבה המזערית.
המעבר לגישה של "פטרנליזם ליברטריאני" אומר שאלה שלא רוצים, יודעים או יכולים לקחת אחריות על הפיננסים שלהם, לא ייתקעו עם מסלול שלא מתאים להם כהוא זה מבחינת סיכון, הפילוח שנבחר על פי גיל הוא הפילוח במברשת הכי עבה אבל זה עדיף על כלום. אולם אם כבר פטרנליזם, למה חצי עבודה? הגדירו מסלול מותאם גילאים, אבל לא הגדירו מהו תמהיל ההשקעות הסביר בכל מסלול, כל חברה מבטחת עושה כראות עיניה.
הבעיה היא שפטרנליזם ליברטריאיני אמתי מצריך opt out, כלומר, יכולת לומר "לא" לברירת המחדל. נכון להיום, היכולת הזו מוגבלת – לא רק בקרנות הפנסיה. כל המוצרים הפנסיוניים כיום מגבילים לבחירה במסלול מתמחה (הלכתי, אג"ח, מנייתי). opt out אמיתי תהיה כשהאוצר יאפשר ניהול עצמי של קרנות הפנסיה.
עוד לא מאוחר
על המדינה לקחת אחריות על האזרחים והעמיתים ולקבוע בחוק הבטחה לתשואה מובטחת מזערית או הבטחה למדד המחירים לצרכן שבאמת יגן על האזרחים המוחלשים ויספק מעין תעודת ביטוח מינימאלית. זו חובתה המוסרית של המדינה שאזרחיה יזדקנו בכבוד.
מעבר לזה רצוי וכדאי שכשם שהמדינה נותנת אחריות לאזרח בקופת גמל בניהול אישי IRA בהתאם לתקנות, עמית המעוניין להשקיע את כספו חייב לצבור בקופת גמל לפחות 1.3 מיליון שקל המהווים את הקצבה המזערית, כך צריך להיות בכספים הפנסיונים שעמית משקיע.
כלומר, ברירת המחדל תהיה חובה רק עד גובה הקצבה המזערית, מעבר לזה חייב להיות תהליך יעוץ מקצועי, רחב הכולל את כל נכסי הלקוח, לקראת גיל הפרישה, חייב להיות פרופיל סיכון, חייבת להיות הנמקה רחבה, וחייבת להיות הכרה בין שלושת הרגולטורים, בנקים, רשות ניירות ערך ורשות שוק ההון, רק כך יקבל האזרח את השירות שמגיע לו.
מה יקרה אם לא נתקן?
בפנינו אתגרים לא פשוטים: עלייה בתוחלת החיים המגדילה את הסיכון גם לעמית וגם לגוף המנהל, סביבת ריבית משתנה כרגע מאוד נמוכה והשגת תשואה עבור העמיתים. במידה ולא נתקן את שצוין הציבור יפסיק להאמין, כפי שקורה בקרב רבים כבר עתה, בחסכונות ארוכי הטווח כמכשיר פנסיוני.
הכותב הינו מנכ"ל משותף בחברת LIFEGOALS תכנון וליווי פיננסי למשפחות אמידות
