בפסק דין מיום 30.7.2017 התייחס השופט אריאל ברגנר בבית משפט השלום בפתח תקווה לאחריות המצופה מסוכן הביטוח באומרו “סוכני הביטוח ירכזו משאביהם במתן תזכורות ומעקבים בשל חשש לתביעה אישית, ובכך עלול הדבר לפגוע בציבור המבוטחים שהעלות תגולגל אליו באמצעות הגדלת הפרמיות המשולמות על ידו”. יחד עם זאת, מוסיף בית המשפט וקובע כי “סוכנות הביטוח התרשלה בכך שהציגה לתובע מצג מטעה שהטעה בפועל את התובע ושינה את מצבו לרעה בהסתמך על מצג זה והיווה אחד הנדבכים להפסד כספי התגמולים של התובע בגין נכותו”.

על פי המקרה לגביו ניתנה הפסיקה, התובע רכש אצל מנורה באמצעות סוכנות ביטוח נוספת פוליסת ביטוח הכוללת בין היתר נספח לנכות מתאונה. בשנת 2011 היה התובע מעורב בתאונת עבודה בעת שמעד על ערמת ברזלים באתר בנייה.

ב־2014 ביטוח לאומי קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15%. לאחר יותר משלוש שנים הגיש תביעה למנורה בגין נכות מתאונה, אך זו נדחתה על ידה מחמת התיישנות. עיקר טענותיו של התובע כנגד הסוכנות היו בגין התרשלות בטיפול המקצועי שניתן לו, וביצירת מצג רשלני מצד סוכנות הביטוח, עת הנחתה אותו להמתין להתגבשות הנכות הצמיתה.

לטענת התובע, הייתה זו מחובתן ומאחריותן של הסוכנות ומנורה ליידע אותו ולהפנות תשומת ליבו להתיישנות. עוד טוען התובע כי מסר באופן אישי לפקידה במשרדה של הסוכנות את החלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, ובמועד זה היה עליה לפעול להפעלת הכיסוי הביטוחי טרם תתיישן התביעה.

סטנדרט גבוה מדי

באשר לטענה של התובע לפיו הסוכנות התרשלה בטיפול המקצועי שניתן לו, מציין השופט ברגנר כי סוכן ביטוח סביר צריך היה לצפות, כי אם לא יספק הסברים נאותים בדבר תנאי הפוליסה, עשוי המבוטח לאבד את תגמולי הביטוח. יחד עם זאת, יש לבחון האם ננקטו על ידי סוכנות הביטוח אמצעי הזהירות הסבירים בנסיבות המקרה, שאם לא כן הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה.

השאלה שטרם הוכרעה על ידי בית המשפט היא – האם היה על הסוכנות להתריע בפני התובע על מועד התיישנותה הקרב של התביעה כאמצעי זהירות סביר?

לדברי השופט “הטלת חובה זו באופן קטגורי יש בה משום הצבת סטנדרט גבוה מדי עבור סוכן הביטוח אשר כפועל יוצא עלול להוביל להתגוננות יתרה מצד סוכני הביטוח”.

גם לתובע אחריות תורמת | צילום: Fotolia

 

כלומר, בית המשפט לא השתכנע כי סוכנות הביטוח הפרה את חובת הזהירות ולא הוכחה התרשלות מצדה בהקשר זה. עם זאת, מציין השופט: “היעדר חובה ליזום תזכורת אקטיבית להזהיר את המבוטח מפני סיומה הקרב של תקופת ההתיישנות אינה גורעת מחובתה של סוכנות הביטוח להסב את תשומת לבו של המבוטח”.

באשר לטענה השנייה של התובע, הקשורה לעוולת הרשלנות לפיה נטען שסוכנות הביטוח הנחתה את התובע להמתין להתגבשות הנכות הצמיתה – עליו להוכיח כי התקיים מצג שווא אשר גרם לו להפסד, ואף כי סוכנות הביטוח הייתה צריכה לצפות את המצב מראש. בעניין זה, בית המשפט קבע, כי התובע הסתמך בתום לב על מצג השווא של סוכנות הביטוח, אשר נהגה ברשלנות.

אחריות משותפת

על קצה המזלג יצוין, כי בית המשפט הטיל את האחריות גם על מנורה, בשל העובדה כי בנספח הנכות שצורף לפוליסה, לא נכללה התייחסות או אזכור לנושא ההתיישנות. לאור האמור, קבע בית המשפט את האחריות על מנורה וסוכנות הביטוח בחלקים שווים אך הטיל אחריות גם על התובע. שכן יכול היה לפנות לסוכנות מיוזמתו ולברר עמה כיצד עליו לפעול לשם הגשת הדרישה לתשלום תגמולים. ולכן בית המשפט קבע, שמכל סכום שייקבע לפיצוי, יש לנכות אשם תורם בשיעור של 30%.

הכותבת היא היועצת המשפטית לחברי מחוז ירושלים בלשכת סוכני ביטוח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *