מסר של אחדות: על משמעותו של תשעה באב

במשך שנים רבות מתאבל העם היהודי ביום שחרב בית המקדש. סו"ב חנוך כץ מסביר על הסיבות למנהגי האבלות
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

מסופר על נפוליאון שבאחד ממסעותיו עבר ליד בית כנסת בתשעה באב. כאשר ראה יהודים יושבים על הרצפה ובוכים שאל מה קרה להם. התשובה שקיבל היתה שבית מקדשם חרב. "מתי"? נזעק נפוליאון. "לפני יותר מאלף ושבע מאות שנה", ענו לו. נדהם נפוליאון ואמר: "עם שיש לו הכוח להתאבל על מה שקרה בעבר הרחוק כל כך, עתידו מובטח".

בין אם סיפור זה אכן התרחש או לא, המסר שלו ברור. האבלות על חרבן הבית אינה ביטוי של חולשה אלא של עוצמה. בזה אנו נבחנים: ביכולתנו להתאבל על אובדן בית מקדשנו.

ביטוי של עוצמה | צילום: shutterstock

מה בדיוק אבד לנו כשחרב בית המקדש? בראש ובראשונה הקרבה לבורא. בבית המקדש ניתן היה לכפר על חטאים וגם להשתתף עם כל העם בשמחה ברגלים. מקורותינו מעידים על מגוון ביטויים חיצוניים של השכינה שהקרינו על המציאות כולה כשבית המקדש היה קיים: הפירות היו טעימים יותר ("מיום שחרב בית המקדש… ניטל טעם הפרות"), חיי האישות היו איכותיים יותר (–מסכת סנהדרין דף ע"ה, עמ' א') ואפילו השמים היו כחולים יותר. יש אם כן למה להתגעגע.

סיבות רוחניות מוסריות

לשאלה מדוע חרב בית המקדש הוקדשה תשומת לב רבה במקורותינו. שאלה זו מהדהדת למעשה כבר בפסוק איתו פותחת מגילת איכה הנקראת בתשעה באב: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס". חכמי ישראל סמוכים ובטוחים שהסיבות לחורבן הבית הן רוחניות-מוסריות ולא מדיניות או צבאיות גרידא, בראש ובראשונה הפירוד בעם: "שנאת חינם".

גם חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, מביע בספרו אלט-נוילנד געגועים לבית המקדש. לפי הרצל, התנאים לבנייתו הם שניים: חופש ואחדות העם. בתנאי השני כיוון הרצל לדעת חכמי ישראל. את החופש כבר השגנו, נשאר לנו לממש את אחדות העם.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email