בחוק ההסדרים שהגישה הממשלה לקראת תקציב 2015־2016, ישנו פרק שלם המדבר על הסדרת תחום ביטוחי הבריאות ותוכניות לשירותי בריאות נוספים. הפרק מאמץ למעשה, מילה במילה, חלק מהמלצות תת הוועדה לענייני ביטוחי הבריאות, בראשותו של שלומי פריזט.
בכל הניתוחים של בנק ישראל ומשרד הבריאות, ניתן לראות בבירור כי הגידול בביטוחי הבריאות הוא מעל ומעבר לגידול הכללי בביטוחים: כך, לדוגמה, ניתן לראות כי בשנת 2012 היה שיעור הגידול הכללי בביטוחים המסחריים 17.8%, בעוד ששיעור הגידול בביטוחי הבריאות המסחריים עמד על 121.3% וביטוחי הבריאות המשלימים גדלו ב־114.2%.
כאשר מנתחים את ההוצאה הפרטית של משקי הבית, רואים כי ההוצאה על בריאות בכלל, ועל ביטוחי הבריאות בפרט, עלתה בצורה המשמעותית ביותר: אם בשנת 1997 הוציאו משקי הבית רק 0.4% מההוצאה שלהם על ביטוחי בריאות, בשנת 2012 אנו רואים ששיעור זה עלה ל־1.9% (פי 5) מכלל ההוצאה. גם לאחרונה, בניתוח של הלמ"ס לשנת 2013, התברר כי ההוצאה על ביטוחי בריאות עלתה באחוז הגבוה ביותר מכל שאר ההוצאות של משקי הבית הפרטיים. בניתוח ההוצאות במערכת הבריאות ניתן לראות כי ביטוחי הבריאות, הן השב"נים והן המסחריים, הם אחד הגורמים למעגל הקסמים בהם נמצאת מערכת הבריאות בישראל. מעגל המביא לכך שהמדינה משקיעה פחות ופחות במערכת הבריאות, ואנחנו – הציבור, מוציאים יותר ויותר על הבריאות שלנו.
אם בשנת 1987 ההוצאה הציבורית עמדה על כ־70% והפרטית על כ־30%, הרי שב־2014, ההוצאה הציבורית עמדה על כ־60% ואילו ההוצאה הפרטית שלנו על הבריאות עלתה בלמעלה מ־30% ועומדת על כ־40%. אין פלא שיחד עם צמצום ההשקעה הציבורית במערכת הבריאות, מצא הציבור והמערכת הכלכלית את הדרכים לענות על הדרישה של הציבור לקבל מענה רפואי מהיר ומיטבי. ביטוחי הבריאות נכנסו להילוך גבוה, הציבור רכש אותם וכולם, לכאורה, נהנו: קופות החולים נהנו מכך שכל שימוש בביטוח פרטי חסך להם טופס 17, הרופאים נהנו מעבודה מתגמלת נוספת, בתי החולים הפרטיים נהנו מהכנסה גבוהה, הביטוחים פרחו והפכו לאבן השואבת של חברות הביטוח והביאו את התשואה הגבוהה ביותר במערכת הביטוחית, וגם הציבור הרוויח מכך שהוא יכול ליהנות ממערכת פרטית המקצרת את זמני ההמתנה ונותנת יחס אישי.
לכאורה הכל טוב, אז מה רע? מי שמפסיד, הוא האזרח, שמשלם כל חייו דמי ביטוח בריאות ממלכתיים ומיסים, אך בבוא העת לא יכול לקבל את השירות עבורו שילם. אך המפסידה הגדולה היא מערכת הבריאות הציבורית, ולטווח ארוך כל הציבור: ככל שהקופות והביטוחים נהנים מהמצב, הם מפתים באגרסיביות את הציבור לרכוש עוד ועוד ביטוחים, כפולים ומכופלים, משכנעים ומפחידים אותנו – ואנחנו רוכשים ביטוחים מבלי לדעת מה יש בהם וכמה הם עולים לנו.
ככל שיש לנו ביטוחים אנחנו גם משתמשים בהם, במקום להשתמש במערכת הציבורית, שם נקבל הכל בחינם אך גם נעמוד בתור. וככל שמסיטים יותר לפרטי, עוזבים הרופאים את בית החולים הציבורי ועוברים לפרטי, כדי לבצע את הניתוח עליו שילמו החולים לביטוח, אותו דחפו להם הקופות וחברות הביטוח. ככל שעוזבים רופאים למערכת הפרטית, נוצרים תורים בבתי החולים הציבוריים, וככל שנוצרים תורים, הציבור רוכש יותר ביטוחים כדי להימנע מהתורים, וחוזר חלילה. הציבור אינו מקבל את המענה הראוי בבתי החולים הציבוריים, ומבין שעליו לקנות ביטוחי בריאות פרטיים כדי לקבל את מה שמגיע לו ללא תמורה.
המגמה הזו מטילה למעשה את עלות הבריאות על הציבור, באמצעות הביטוחים, ומורידה את האחריות מהמדינה, שמצמצמת את התקציבים לבריאות. תוך כדי ההליך המואץ הזה, המערכת הציבורית נחלשת ואנו רואים איך נוצרות שתי מערכות בריאות: אחת, פרטית, חזקה ועשירה. והאחרת, ציבורית, ענייה וחלשה. המשך המגמה יביא לכך שביטוחי הבריאות הפרטיים ימשיכו לשגשג, הפרמיות יעלו – ואז פחות אזרחים יוכלו להרשות אותן לעצמם, ופערי הבריאות בחברה יעמיקו.
מערכת ציבורית ענייה וחלשה תפגע בכולנו בקבלת טיפול ראשוני בחדרי המיון, במקרי טראומה, תאונות, התקפי לב ומלחמות – טיפולים הניתנים רק במערכת הציבורית. שם מכשירים את המתמחים, שם עורכים את המחקרים החדשניים, שם צוברים ניסיון ומיומנות.
יש צורך דחוף ברפורמה בביטוחי הבריאות שתצמצם את ההוצאה הפרטית, תפחית את השימוש ברפואה הפרטית, תוסיף משאבים ציבוריים ותחזיר את הרופאים ואת האמון למערכת הציבורית, הנמצאת היום במדרון מסוכן.
