סוכני ביטוח עשויים להיתקל במקרים בהם לקוחות מעבירים דיווח שאינו נכון או שאינו מדויק לסוכן הביטוח ולחברת הביטוח. חברת הביטוח תצליח בדרך כלל לגלות את האמת ולהוכיח כי מדובר בשקר או אי דיוקים, אך האם די בדיווח השקרי כדי לבטל את כיסוי הפוליסה?.
בפני בית משפט השלום בפתח תקווה הוגשה תביעת שיבוב כנגד נהג מונית שנטען כי פגע ברכב המבוטח על ידי התובעת וכנגד חברת הביטוח המבטחת אותה. [תא"מ (שלום פ"ת) 16260-06-20].
רקע
לטענת התובעת, הרכב המבוטח על ידה עמד בחנייה ונפגע בתאונת "פגע-ברח" ממונית שבבעלות הנתבע 1 ומבוטחת על ידי נתבעת 2. נהג רכב התובעת לא ראה את התאונה, אך לאחר התאונה גילה שהמונית שבבעלות הנתבע 1 היא זאת שפגעה בו.
בטופס ההודעה לחברת הביטוח, אשר דווח על ידי נהג רכב התובעת, צוין כי: "הגעתי לרכב ומצאתי אותו פגוע משני צדדים. תאונת פגע וברח. בעזרת אדם שעמד במקום הצלחתי להשיג את מספר המונית. נהג המונית פגע ברכבי, ורכבי נהדף על רכב אחר שעמד לפניי".
חברת הביטוח של הנהג הפוגע טוענת להיעדר כיסוי ביטוחי משום שמבוטחה הפר את הקבוע בסעיפים 22-24 ו-68 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981, על פיהם הטוען לקבלת תגמולי ביטוח מחויב בדיווח אמת ושיתוף פעולה בבירור החבות ובהקטנת הנזק. לטענתה, הנתבע 1 מסר לחוקר מטעמה גרסאות סותרות ולכן קיים חשד שנהג במונית נהג שאינו מורשה לכך לפי הפוליסה.
גרסאות סותרות
הנתבעת 2 צירפה לכתב ההגנה דו"ח חוקר הכולל שתי חקירות עם הנתבע 1. בחקירתו הראשונה מסר כי ביום 21.11.19 המונית נפגעה בחזית עת שחנתה בחניה בביתו. לטענתו, לא איתר את הרכב שפגע בו, אף שהתאונה קרתה בחניית ביתו.
בחקירה השנייה, לאחר שהתקבל על ידי החוקר דו"ח מיקומי הרכב, שינה הנתבע 1 את גרסתו וטען שביום התאונה אסף נוסעים מבני ברק לחולון וכשהוריד אותם בחולון וסייע לנוסע לשחרר את חגורת הבטיחות, המונית הדרדרה ופגעה ברכב התובעת. לטענתו, המונית נפגעה בחזית מצד ימין ורכב התובעת נפגע בצד האחורי מצד שמאל. אז עזב את המקום מבלי להשאיר פרטים. עוד טען בחקירתו שאין לו הסבר לגרסתו הראשונה השונה מהגרסה השניה, וכי עשה זאת "מטיפשות".
לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בראיות, קבע ביהמ"ש כי דין התביעה להתקבל במלואה וכי המבטחת, הנתבעת 2, היא זאת שתשלם את תגמולי הביטוח.
המניע להודעה כוזבת
המסגרת המשפטית הרלוונטית לענייננו היא סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, שעניינו "מרמה בתביעת תגמולים", הקובע כי: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחובתו".
בית המשפט מפרש את הסעיף בהתאם לנפסק ברע"א 9215/10 פלדמן נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ, שם נפסק כי הדיבור "בכוונת מרמה" כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.
באשר ליסוד השלישי, לפיו התכוון המבוטח להוציא מן המבטח כספים במרמה ועל יסוד עובדות כוזבות, נפסק כי בטרם נשללת זכותו של מבוטח לתגמולים, יש לברר מה המניע העומד מאחורי הודעותיו הכוזבות, שכן ייתכנו מקרים בהם שיקול אחר, שאינו הונאת חברת ביטוח, עמד ביסוד ההודעות הכוזבות ומקום בו לולא גרסת השקר היה המבוטח זכאי ליהנות מתגמולים, יהיה זה בלתי צודק לפטור את המבטח רק עקב כך.
כוונת מרמה
מקום בו הפרטים הכוזבים נמסרו ממניע שאינו קשור לתנאי חברות המבוטח על פי הפוליסה, לא יהיה מקום לפטור את המבטחת. לבסוף, במקרים שבהם חברת הביטוח מוכיחה את שני היסודות הראשונים, על המבוטח עומד הנטל לסתור את היסוד השלישי.
במקרה דנן, הנתבעת 1 הוכיחה כי המבוטח מסר עובדות כוזבות בעניין מקרה הביטוח ולכן עמדה בשני היסודות הראשונים ל"מרמה". אולם, לא עלתה כל אינדיקציה כי הנתבע 2 שיקר כדי לקבל את תגמולי הביטוח, אלא ייתכן כי המניע שלו היה שיקול דעת לקוי לגבי מעשיו. לכן, דין טענת הנתבעת 1 בעניין התקיימותה של מרמה להידחות ועליה לשאת במלוא התביעה.
תמצית החלטת בית המשפט: דין התביעה להתקבל. המבטחת תישא במלוא הנזק הנגרם לעובד. בית המשפט פסק כי אין די באי אמירת אמת כי להוכיח מרמה, אלא יש להוכיח גם כוונה למרמה.
הכותב הוא יועמ"ש מחוזות המרכז, השרון וירושלים בלשכת סוכני הביטוח
