איתן ברק ז“ל
סמ“ר איתן ברק, לוחם בחטיבת הנח“ל, בן 20 מהרצליה ובנו של סוכן הביטוח דודו ברק, נהרג ב-18 ביולי בתקרית האש הראשונה של צה“ל ברצועה, שעות ספורות לאחר תחילתה של הפעולה הקרקעית. ברק נהרג ככל הנראה מירי נשק קל, נפצע באורח אנוש ופונה לבית החולים ברזילי באשקלון, שם נקבע מותו. חבריו של ברק סיפרו שהיה תלמיד מצטיין ואהוב על סביבתו. הוא למד במגמת חינוך ימי בתיכון חדש בהרצליה והרבה לעסוק בספורט ימי. מכריו סיפרו כי הגיוס לתפקיד קרבי היה בחירה טבעית עבורו וכי רצונו לתרום, הערכים שספג בביתו וחבריו שהתגייסו גם הם לקרבי, כמו גם העובדה שאביו שירת בצנחנים – הובילו אותו לסוג שירות זה.
איתן השתתף במבצע ”שובו אחים“ וכחלק מגל המעצרים של אנשי חמאס ביהודה ושומרון, הוא יצא עם פלוגתו למעצר של מבוקש. בראיון האחרון שהעניק לעיתון הצבאי ”במחנה“, סיפר איתן: ”יצאנו למעצר בתנועה רגלית לתוך מחנה הפליטים, המחנה עצמו בנוי כמו מבוך, המון סמטאות צרות באורך מטר וחצי. במקום כזה השליטה בכוח היא יותר בעייתית וההליכה מסוכנת כי התושבים זורקים אבנים מהגגות בזמן שכולם מצטופפים. צה“ל לא מרבה להיכנס למחנות פליטים בזמן צום הרמדאן על מנת לכבד אותו, אבל הרגישות של המצב הכריחה אותנו“.
זכרו של איתן, שהיה ההרוג הראשון בצוק איתן, אף הונצח בפרויקט שיר וזיכרון של לינקטון ו-YNET. אביה שושני, שלא הכירה אותו, הסכימה לכתוב טקסט לזכרו, ויחד עם נטלי דדון ולחן של אייל מזיג נולד השיר ”ילד איתן“.
אמוץ גרינברג ז“ל
רס“ן (מיל‘) אמוץ גרינברג, מחיל השריון, בן 45 מהוד השרון. נהרג ב-19 ביולי, במלחמת צוק איתן, בחדירת מחבלים באזור עין השלושה. הוא הותיר אחריו את אשתו שגית ואת שלושת ילדיהם: ליהי, אורי ושירה. גרינברג הוא חתנו של מנכ“ל הלשכה מוטי קינן, שסיפר כי ”אמוץ היה מלח הארץ. עם ערכים, אהבת הארץ, רוח התנדבות וכל הדברים היפים של המדינה. אפשר היה לראות גם בתקשורת שהמקרה שלו איחד את כל עם ישראל“. בהלווייתו נכח גם שר האוצר, יאיר לפיד, שייצג את הממשלה.
גרינברג, בן קיבוץ יטבתה ועורך דין בהכשרתו, היה ראש צוות במחלקת חקירות, מודיעין ובקרת מסחר ברשות לניירות ערך. הוא ניהל את תיק החקירה בפרשת הרצת המניות באי.די.בי, והיה החוקר הראשי של נוחי דנקנר. חבריו לעבודה סיפרו עליו כי היה אדם נמרץ, חוקר מחונן ולוחם בשחיתות. בסדיר שירת בחטיבה 7 וגם לאחר שחטיבת המילואים שבה שירת פורקה התעקש להמשיך לצאת למילואים.
אוהד שמש ז“ל
רב-סמל ראשון אוהד שמש, בן 29 מבית אלעזרי. נהרג ב-21 ביולי, במלחמת צוק איתן, כתוצאה מהיתקלות של גדוד הסיור של יחידת הצנחנים בחמושים פלסטינים באזור חאן יונס. הוא הותיר אחריו אשה, בתה של הסוכנת חברת הלשכה עופרה אלפריח, הדר, שעמה התחתן חמישה חודשים לפני מותו, הורים, אח בכור ואחות קטנה.
אוהד נולד וגדל באשדוד, למד בבית הספר רעים ובמקיף ד‘. לאורך כל חייו תרם אוהד לחברה: בגיל 17 הוא הקים מועדונית לנוער בסיכון באשדוד בשם ”בית חם“, כחלק מתוכנית לפיתוח מנהיגות שבה השתתף. המועדונית העניקה לילדים בכיתות א‘-ה‘ פעילויות ערכיות וחברתית וארוחות צהריים חמות. שמש היה אף פעיל בעמותת ”ליד“, עמותה לעידוד צעירים למנהיגות צעירה.
ב-2005 התגייס אוהד לסיירת גבעתי, שם היה חייל מצטיין, ואף קיבל אות מצטיין הנשיא. לאחר רעידת האדמה בהאיטי יצא שמש לאי, שם הוא הקים בית יתומים שנפגעו כתוצאה מרעידת האדמה. במסגרת ההתנדבות שלו בקהילה הוא זכה גם לפרס אילן רמון. גם לאחר שחרורו מהצבא תרם שמש לביטחון ישראל בכמה תפקידים. הוא למד תואר ראשון ללימודי מזרח התיכון ותואר שני לאסטרטגיה באוניברסיטת תל אביב והתגייס לשב“כ.
גיא מרוז ז“ל
סמ“ר גיא מרוז נפל בעת מילוי תפקידו, בתאונת דרכים שאירעה במחלף קיסריה ב-7.4.2001, בגיל 21. מרוז התגייס לצה“ל ביולי 1999, ובמסגרת העתודה הטכנולוגית המשיך את לימודיו במכללת אורט הרמלין בנתניה, במגמת מחשבים. כעבור שנה סיים את לימודיו בהצלחה, והוסמך כטכנאי מחשבים. במאי 2000 חזר לשירות סדיר בחיל-המודיעין ושובץ כטכנאי מערכות מחשב בבסיס היחידה במרכז הארץ. במשך שנת שירותו הראשונה עבר קורסים רבים בנושא תקשורת מחשבים ואף יצא לקורס הדרכה, שלאחריו זכה לרכז את מדור ההדרכה ביחידה שבה שירת. גיא אהב את התפקיד ששובץ בו, ונהג לציין שהתפקיד מעניין ומרתק אותו. על מסירותו הרבה לתפקיד ניתן היה ללמוד מהשעות הרבות שהקדיש למשימות, ומהשמחה שהיתה מלווה את ביצוען.
בני המשפחה הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה קורות חייו של גיא, תמונות, הספדים ומכתבים שנכתבו בידי בני משפחה, חברים ומפקדים. לדברי עו“ד יניב גל, שהיה חברו הקרוב בחטיבת הביניים ובתיכון, ”במשך שבע שנים גדלנו ביחד. כל הזמן היינו יחד. ישבנו ליד אותו השולחן בכיתה. שירתתי בחיל הים וכשהוא נפל, הייתי במבצע שלא התקיים בארץ וחזרתי רק שלושה ימים לאחר שמת. כששבתי לארץ גיליתי ים של הודעות במענה הקולי. כולם, הוריי, חבריי, היו בהלוויה ואני לא הספקתי להגיע. רק ביום הזיכרון, שהתקיים בשבוע שבו מת, עליתי לקבר שלו בחלקה הצבאית. מאז אני מגיע לאזכרות לכבודו מדי שנה.
”מכיוון שהיה בן יחיד לאמו, היא מקדישה את חייה להנצחתו. היא הקימה קרן בחיל מודיעין לזכרו, עבור לימודים אקדמיים, לפני כמה שבועות היא פתחה תערוכה עם ציורים שציירה לזכרו ואחת לכמה חודשים היא מזמינה את החברים הקרובים שלו לארוחת צהריים בשישי“.
יואב בלומן ז“ל
סמ“ר יואב בלומן ז“ל שימש כסמל מחלקה בפלוגת טנקים שהשתתפה בקרבות בלימה ברמת הגולן. במוצאי יום הכיפורים, תוך כדי לחימה, נפגע הטנק שלו, והוא פונה לאחור. בעורף אורגן לו טנק אחר והוא הצטרף ליחידה שהגנה על מחנה נפח. בקרב זה נפגע הטנק השני שלו, והוא פונה שנית לאחור. מנפח נסע בלומן עד למחנה ”כורדני“, והביא טנק נוסף.
יחד עם שני קצינים מהגדוד שנשארו ללא טנקים כאנשי צוות הוא הצטרף לכוח שלחם באזור ”הר-שיפון“, ולמחרת כשעלו על מארב בזוקות נפגע הטנק שלו והוא נהרג. במעשיו אלה גילה אומץ לב ודבקות במשימה, ובזכותם, במידה רבה, יכול היה הגדוד לעמוד במשימה. על מעשה זה הוענק לו עיטור העוז במאי 1975, על ידי הרמטכ“ל דאז מרדכי גור.
לדברי גיסו, ראש מערך התגובות בלשכה, טוביה צוק, ”ביום הזיכרון נדליק נר לזכרו של אחיה של אשתי ברוריה ובנם של משה והדסה בלומן ז“ל, שכילדים עברו את כל מוראות השואה, איבדו את משפחתם, נתפסו על ידי הבריטים כמעפילים, נכלאו בקפריסין ולחמו במלחמת העצמאות. יהי זכרו ברוך“.
אפרים גרוס ז“ל
אפרים גרוס, בן יעקב ושפרינצה נולד ב-1936 בחיפה. בהיותו ילד עברו הוריו לתל-צור הנטושה (בקרבת זכרון יעקב), משם – לשוני ולבסוף לנחלת-ז‘בוטינסקי, שבה הקימו ההורים את משקם. סיים את לימודיו בבית הספר התיכון בבנימינה. יחס מיוחד במינו גילה לחקלאות ולמשק הוריו והיה מקדיש להם הרבה משעותיו הפנויות מרוב אהבתו את חיי הכפר ואת העבודה בשדה. אחרי גיוסו לצבא עבר קורס מ“כים בחטיבת ”גולני“. הוא נפל בקרב במערכת סיני במבואות רפיח ב-1956. המועצה המקומית של בנימינה החליטה להנציח את זכרו בקביעת חדר-טבע ובהקמת ועדת- סטיפנדיות על-שמו.
וכך כותב אחיינו דביר רפ לזכרו: ”אפרים נהרג ב-1 בנובמבר 1956 במלחמת קדש, בעת שהוביל את כיתתו מגדוד 13 של חטיבת גולני, בקרב לכיבוש רפיח. אפרים היה חייל צעיר ומצטיין נשיא, וציוני דגול שמסר את נפשו למען המולדת. וכמו בשירה של רבקה זוהר :‘בן יפה נולד על כתף הכרמל, ולמה לא מלאו 20 לנער?‘. בסך הכל היה בן 19 בנופלו – מוקדם מדי וצעיר מדי. יהי זכרו ברוך“.
