לבית משפט השלום בקריות הוגשה תביעה שעניינה תאונת דרכים בין שני כלי רכב. לכאורה, מקרה ברור בו רכב אחד פגע ברכב אחר. לרכב הפוגע קיימת פוליסת ביטוח, אלא שנסיבות המקרה ואופן תיאור האירוע הובילו לכך שחברת הביטוח, חרף קיום הפוליסה, לא נדרשה לשלם את תגמולי הביטוח. על הנסיבות אשר הובילו לתוצאה זו בטור השבועי.
הנהג ברכב שנפגע מרכב המבוטח אצל חברת ביטוח הגיש תביעה לבית המשפט על הנזקים אשר נגרמו לו בין היתר עקב התאונה, ומעבר לנזקי הרכב הישירים תבע גם את עלות השמאי וכן את עוגמת הנפש. בעלי הרכב הפוגע טענו כי הרכב מבוטח בחברת ביטוח, ולכן על חברת הביטוח לשפות בגין הנזקים אשר נגרמו לתובע.
דיווח כוזב
חברת הביטוח טענה כי בעלי הרכב הכשילו את בירור החבות וכי הם עשו כן בכוונת מרמה, באופן אשר מסיר את אחריותה של חברת הביטוח מהתאונה ומהנזקים שנגרמו לתובע, ולכן על בעלי הרכב הפוגע לפצות את התובע בעצמם.
בשלב מסוים בניהול ההליך המשפטי תיקן התובע את תביעתו ביחס למספר הרכב הפוגע (יובהר כי שני כלי הרכב היו מבוטחים אצל אותה חברת ביטוח). בעלי הרכב הפוגע לא ציינו מי מרכביהם היה מעורב בתאונה, אלא ציינו כי הרכב שהיה מעורב בתאונה היה מבוטח בפוליסת ביטוח בחברת הביטוח, וכאמור, בדיון התברר כי שני כלי הרכב היו מבוטחים באותה חברת הביטוח, אולם קיימת שונות בגובה ההשתתפות העצמית. כאמור, חברת הביטוח השיבה בטענה כי נמסר לה מידע כוזב ביחס למספר הרכב הפוגע בפועל, ולכן הדיווח הכוזב מוביל לביטול הפוליסה וביטול הכיסוי הביטוחי כלפי בעלי הפוליסה.
במהלך הדיון התברר כי אין חולק שבעל הרכב הפוגע אשם בתאונה וכי אין כל אשם תורם לתובע, אשר רכבו ניזוק. בחקירתו ציין בעל הרכב הפוגע כי הוא אומנם נהג ברכב, ועשה את התאונה אך הוסיף כי הוא אינו אשם.
זהות הרכב הפוגע
בית המשפט מדגיש כי זהות הרכב הפוגע קריטית הואיל ויש בה כדי להסיר את הכיסוי הביטוחי, אם יתברר כי רכב אחר פגע ברכב התובע, וקובע כי במקרה דנן מדובר על דיווח כוזב ופוטר את חברת הביטוח מאחריות. בית המשפט מסביר כי סעיף 22 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981 קבע כי כאשר קורה מקרה ביטוח, על המבוטח להודיע על מקרה הביטוח לחברת הביטוח. עוד נקבע, בסעיף 23 (ב) לחוק, כי "על המבוטח או על המוטב, לפי הענין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל, להשיגם".
סעיף 24(א) לחוק קובע כי הפטור לחברת הביטוח, בנסיבות אלו, מותנה בשאלה, מה היתה חברת הביטוח משלמת אילו לא היה המבוטח מפר את חובתו על פי החוק: "לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה…"
ובסעיף 24 (ב)לחוק נקבע כי"עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר".
לכאורה, גם אם התנהל המבוטח באופן בעייתי, חברת הביטוח אינה חייבת אלא במידה שהיתה חייבת אילו לא נעשה אותו דבר מצד המבוטח. במקרה דנן, הרי ששני כלי הרכב היו מבוטחים בחברת הביטוח כך שלמעט הבדל בגובה ההשתתפות העצמית, היתה חברת הביטוח נדרשת לשלם את תגמולי הביטוח נשוא הנזקים שנגרמו בתאונה, אלא שבית המשפט קובע כי במקרה זה נסיבות התנהלות המבוטח מובילים למסקנה כי הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 25 לחוק המקנה פטור לחברת הביטוח וקובע כי "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחובתו".
סעיף 25 קובע חד משמעית כי במקרה של מסירת עובדות כוזבות, מתוך כוונת מרמה, הרי שחברת הביטוח פטורה מתשלום.
בית המשפט מציין כי הוא התרשם באופן ברור כי הוסתרו עובדות רלוונטיות ומהותיות מחברת הביטוח והדבר נעשה מתוך כוונת מרמה במטרה להסתיר את זהות הרכב שפגע ברכב התובע.
העדויות של בעלי הרכב היו סותרות, סוכן הביטוח אליו נמסרו ההודעות של המבוטח לא הובא לעדות ביחס לדיווחים הסותרים על זהות הרכב הפוגע, ובית המשפט מתרשם כי היה כאן מעשה להסתיר את זהות הרכב שביצע את התאונה, ככל הנראה לאור השונות בגובה ההשתתפות העצמית, ומשכך דוחה בית המשפט את טענות בעלי הרכב המבוטח כלפי חברת הביטוח ומחייב אותם לשלם את נזקי הרכב הנפגע וכן את הוצאות המשפט של חברת הביטוח.
בשלב זה לא ידוע אם יוגש ערעור על פסק הדין.
הכותב הינו מומחה בתביעות ביטוח ויועמ"ש הלשכה
