בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב נדונה בקשתם של דרור כהן, שי פרץ, מור רחמים וים צלישר, כנגד מבטח סיימון סוכנויות לביטוח, תמורה סוכנות לביטוח, שקל סוכנות לביטוח ואגם לידרים סוכנות לביטוח. פסק הדין ניתן באוגוסט 2020.
המשיבות הינן סוכנויות ביטוח מהגדולות בישראל אשר מנהלות את ההסדרים הפנסיוניים של מאות אלפי עובדים. בפני בית הדין הונחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי המשיבות הפרו לאורך שנים את חובת האמון שלהן כלפי העובדים המבוטחים, בכך שסיפקו למעסיקים, שעליהם הוטלה חובת עריכת הסדרים פנסיוניים לעובדיהם, שירותי תפעול חינם על חשבון העובדים שמימנו שירותים אלו באמצעות דמי ניהול גבוהים יותר.
טענתם העיקרית של המבקשים היא כי החל משנת 2008, עם התקנת צו ההרחבה לפנסיה חובה, האחריות לכלל היבטי הביטוח הפנסיוני של העובד הוטלה על המעסיק, שלאורך כל התקופה הרלוונטית קבע בעצמו את זהות הסוכן הפנסיוני של העובד. לטענת המבקשים, הדבר יצר תמריץ אצל המשיבות למצוא חן בעיני המעסיקים ולהבטיח כי יבחרו בהן כסוכנים פנסיוניים. על כן, ובניגוד לחובת האמון שלהן כלפי עובדים, המשיבות הציעו למעסיקים כי הן יתפעלו עבורם את הביטוח הפנסיוני של העובדים ללא כל עלות מבחינתם.
עוד טענו המבקשים כי המשיבות "העמיסו" באופן בלתי חוקי את מלוא עלויות התפעול על העובדים, שסבסדו את המעסיקים באמצעות דמי ניהול גבוהים יותר. לבסוף, טענו המבקשים כי הסדר לא חוקי זה, הגיע לסופו רק עם כניסתו לתוקף של תיקון מספר 6 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ייעוץ, שיווק ומערכת סליקה פנסיוניים) בדבר חובת המעסיקים לממן את שירותי התפעול.
כוח מיקוח
לאחר שמיעת טענות הצדדים, קבע בית הדין כי על הבקשה להידחות בהיעדר עילה, שכן, קודם לכניסתו לתוקף של תיקון מספר 6 לחוק, לא הייתה מוטלת על המעסיקים החובה לממן את שירותי התפעול של ההסדרים הפנסיוניים של עובדיהם.
תחילה, ציין בית הדין כי הסדר פנסיה חובה שנקבע בצו ההרחבה משנת 2008 הטיל לראשונה על המעסיקים חובה לבטח את עובדיהם. עם זאת, מלשון החוק עלה כי לא הוטלה חובה על המעסיקים לדאוג ל"תפעול" ההסדר הפנסיוני וזאת בניגוד לטענת המבקשים. בהתאם לזאת, הגורם שאמור לשלם עבור ניהול ותפעול חשבון הפנסיה הוא בעל החשבון, קרי העובד.
עוד הוסיף בית הדין, כי המבקשים הם אלה שנהנו באופן ישיר מהשירותים שניתנו על ידי המשיבות ולא המעסיקים, אשר להם אינטרס ראשון במעלה שחשבונם יתנהל כהלכה, באופן מבוקר ומפוקח, ולכן העובד משלם דמי ניהול.
זאת ועוד, בית הדין הדגיש כי אין מחלוקת שהחל משנת 2008 אימצו עוד ועוד מקומות עבודה, ובעיקר מקומות עבודה מאורגנים, בהם יש לוועדי העובדים כוח מיקוח גדול אל מול ההנהלה, את ההתקשרות עם סוכנויות ביטוח שהן גם מנהלות הסדר, כדוגמת המשיבות. זאת, מתוך הכרה והפנמה בחשיבות השירות שנותנות מנהלות ההסדר לעובדים ולעיתים, אף לאחר שהתקיים מכרז מקצועי הן לבחירת מנהל המוצר הפנסיוני והן לבחירת שירותי השיווק הפנסיוני. כמו כן, העובדה שחלק לא מבוטל מהעובדים שהמבקשים ביקשו לייצג בגדר תביעה ייצוגית זו היו מיוצגים בזמן אמת על ידי ארגוני עובדים גדולים, מהווה כשלעצמה, ראייה חזקה לכך שהמשיבות לא הפרו את חובות האמון שלהן או כל חובה אחרת כלפי העובדים.
מסבסדים את המעסיקים
יתר על כן, בית הדין ציין כי בתיקון מספר 6 לחוק, המחוקק קבע אבחנה לעניין מועד תחולת החוק בין מעסיקים גדולים לבין מעסיקים קטנים וקבע, בנוסף, מועד ספציפי להתחשבנות "לאחור" באופן שהוביל למסקנה ברורה, לפיה המחוקק לא התכוון לקבוע הסדר שיחול רטרואקטיבית. כמו כן, גם במהלך הליכי החקיקה הובהר לחברי הכנסת מהו אומד דעת הצדדים ביחס למועד התחולה. כך למשל, הבהירה הממונה על שוק ההון באופן חד משמעי: "זה ההסכם שנוצר, כן, זה יותר טוב מכלום. האם הוא מחזיר אחורנית? לא הוא לא מחזיר אחורנית".
לבסוף, המבקשים ציטטו בבקשתם אמירות של "שחקנים" בזירה הפנסיונית שציינו במסגרת הדיונים שקדמו לחקיקת תיקון מספר 6 לחוק, במילים כאלה או אחרות, כי "העובדים מסבסדים את המעסיקים". בית הדין התייחס לעניין זה וקבע כי אין באמירות אלה בכדי להוביל למסקנה לפיה הוטלה על המשיבות חובה לגבות מהמעסיקים תשלום עבור שירותיהן, חובה שלבסוף הוטלה עליהן במסגרת תיקון מספר 6 לחוק, תוך הפחתה מקבילה של דמי הניהול שמשלמים העובדים.
לפי כל שהובא לעיל, בית הדין קבע כי עובר לכניסתו לתוקף של תיקון מספר 6 לחוק, לא הייתה מוטלת על המעסיקים החובה לממן את שירותי התפעול של ההסדרים הפנסיוניים של עובדיהם.
בשולי הדברים, ציין בית הדין כי המבקשים לא הוכיחו יריבות עם המשיבות, שכן, את דמי הניהול העודפים כטענתם, שילמו לחברות הביטוח המנהלות את חשבונות הפנסיה שלהם ובנוסף, לא הוכיחו את גובה הנזק הנגרם.
בית הדין דחה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית וחייב את המבקשים לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות משפט בסך 5,000 שקל.
עד למועד כתיבת שורות אלה, לא ידוע אם הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.
הכותב הוא יועץ משפטי למחוזות ת"א והמרכז, השרון וירושלים
