אחד מהעקרונות המהותיים במשפט הוא עקרון סופיות הדיון. לאחרונה ניתן על ידי בית המשט העליון פסק דין חשוב בו הוא מציג מקרה של חברת ביטוח אשר ניסתה לעקוף אותו כדי לחסוך לעצמה פיצויים שנדרשה לשלם (רע"א 1502/22).
בשנת 2008 הגישו המבקשים, משפחת המנוח, תביעה על-פי חוק הפלת"ד (פיצויים לנפגעי תאונות דרכים) לבית המשפט המחוזי בחיפה, בעקבות פגיעת בנם בתאונת דרכים בהיותו בן שנה וחצי. אולם, לדאבונה של המשפחה נפטר הבן בטרם הגיעו לגיל 18. במועד התאונה היה הרכב הפוגע מבוטח על ידי חברת ביטוח.
בפסק דין שניתן בשנת 2014 הוערך נזקו של המנוח בסכום של כ-9 מיליון שקל. מסכום זה נוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי בשיעור של כ-2 מיליון שקל. מיתרת הפיצויים הורה בית המשפט על הקפאת סכום נוסף של כמיליון שקל בחשבון נאמנות, בשל אי ודאות לגבי גובה תגמולי המוסד לביטוח לאומי שעתידים היו להיות משולמים למנוח לאחר הגיעו לגיל 18. בהמשך לכך, נקבע כי "ככל שלאחר קביעת המוסד לביטוח לאומי תיוותר יתרה לאחר ניכוי התגמולים, הסכום הנותר יועבר לתובע".
פתיחת התיק מחדש
כאמור, המנוח נפטר לפני הגיעו לגיל 18 ומשכך הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט המחוזי – להורות על שחרור הסכום שהופקד ועל העברתו לידיהם. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם תוך עמידה על עקרון סופיות הדיון, שלפיו שינוי נסיבות לאחר פסק דין חלוט לא מצדיק פתיחת התיק מחדש. בית המשפט המחוזי הוסיף שלאור העובדה שהוא לא הכריע ביחס לגורלו של הסכום שהופקד, הוא הותיר לצדדים אפשרות להגיש בקשה מתאימה למתן הוראות, אם תתעורר מחלוקת בעניין.
בהתאם לכך, הורה בית המשפט המחוזי על השבת הסכום שהופקד לידי המבטחת תוך התבססות על שני נימוקים: במישור הפורמלי אין אפשרות לפנות למוסד לביטוח לאומי לבחינת זכות המבקשים לכספים שהופקדו בנאמנות; במישור העקרוני, בנסיבות המיוחדות שנוצרו, החלטה להשיב את הכספים למבטחת מתיישבת עם עקרונות היסוד של דיני הנזיקין לפיהם אין המזיק צריך לשאת בפיצוי העולה על הנזק שנגרם. על החלטה זו הגישו המבקשים את בקשת הערעור לבית המשפט העליון.
משך הפיצוי
המבקשים טוענים בבקשתם שהסכום שהופקד הוא חלק מהפיצוי שנפסק למנוח בפס"ד; וכי כל עוד תגמולי המוסד לביטוח לאומי לא עולים על הסכום שנוכה לפי פסק הדין – יש להעבירו לרשותם. בהמשך לכך נטען, כי התחשבותו של בית המשפט המחוזי בפטירתו בטרם עת של המנוח, סותרת את הוראות פסק הדין ומנוגדת לעקרון סופיות הדיון.
המשיבים, ביניהם המבטחת, סומכים ידיהם על החלטתו של המחוזי וטענו שעקרון סופיות הדיון תומך בהחלטה. במישור הפורמלי, המשיבים מתבססים על ההוראות המעשיות שבפסק הדין ועומדים על כך שבשל פטירתו של המנוח – לא ניתן ליישמן. במישור התכלית, טוענים שהסכום שהופקד היה למעשה חלק מסכום הניכוי שיש לבצע בהתאם להערכה של בית המשפט את שיעורי תגמולי המוסד לביטוח לאומי הצפויים; אלא שבשל ספק ביחס להתממשותה של הערכה זו הוחלט להקפיא סכום זה, עד שיתברר שיעור הניכוי המלא. לבסוף, הם טוענים כי המבקשים דורשים להגיע לתוצאה שהפיצוי נמשך עד הזקנה, למרות שהניכוי נפסק בגיל 18, תוצאה זו אינה מוכרת לטענתם בדיני הנזיקין.
יצירת ודאות
לאחר העיון בבקשות, פסקה השופטת וילנר כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור ושדין הערעור להתקבל.
לפי השופטת וילנר, לעקרון סופיות הדיון שני שיקולים עיקריים: יצירת ודאות לבעלי הדין המאפשרת להם להישען על פסק דין שניתן; וכן שיקולים הנוגעים לחסכון במשאבים ציבוריים ובהפעלת מערכת המשפט (בג"צ 4842/06 פלוני נ' שר הפנים). כך, בחינת הבקשה נעשתה אל מול עקרון זה.
בפסק הדין הוערך סכום הפיצוי שזכאי המנוח לקבל (או עזבונו), בסך 9 מיליון שקל. סכום זה משקף את הנזקים שנגרמו לו בעקבות התאונה. מסכום זה צריך היה לנכות הטבות שקיבל המנוח ושעתיד היה לקבל כתוצאה מהתאונה. אולם, בשל העמימות בשאלת גובה תגמולי המוסד לביטוח לאומי שצפוי היה לקבל לאחר הגיעו לגיל 18, הקפיא המחוזי סכום של כמיליון שקל.
הבירור העובדתי
בשל פטירתו המצערת של המנוח, סך התגמולים שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה לא עלה בסופו של דבר על הסכומים שביהמ"ש ניכה בפועל בפסק הדין. במצב דברים זה, מובן שאין מקום לנכות כספים מעבר לאלה שהמחוזי כבר ניכה. כל ניכוי נוסף יגרע מסכום הפיצוי החלוט שנקבע בפסק הדין. בשולי הדברים, הודגש על ידי בית המשפט העליון שאין להיאחז בהיעדר פנייה של המנוח למוסד לביטוח לאומי לאחר הגיעו לגיל 18, כהצדקה לאי העברה של הסכום המופקד לידי המבטחת. ברירת המחדל שנקבעה בפסק הדין, שלפיה בהיעדר פנייה – הכסף יועבר אליה, נועדה למנוע מצב שבו המנוח בוחר שלו לפנות למוסד לביטוח לאומי ובכך להכשיל את מלאכת הבירור העובדתי של גובה התגמולים שאמורים היו להשתלם.
תמצית החלטת בית המשפט: דין הבקשה להתקבל. הכספים המוקפאים שייכים למבקשים.
