בבית המשפט העליון תלוי ועומד דיון נוסף בנוגע להלכת פיקאלי אשר בה תידון סוגיית הפיצוי החלקי. עד לקבלת החלטה סופית בעניין, בתי המשפט פועלים על פי הקווים המנחים שנקבעו בהלכת פיקאלי ביחס למקרים השונים המונחים לפתחם.
השבוע אבקש לספר על מקרה אשר נדון לאחרונה בבית המשפט השלום בראשל"צ שם נדונה סוגיית מבוטח אשר רכש פוליסת ביטוח ובה הוגבלה הנסיעה לשני נהגים נקובים בשם בלבד: המבוטח ואשתו.
סיפור המעשה החל בכך שבמהלך תקופת הפוליסה, פנה אל המבוטח אביו וביקש כי הוא יסייע לו בהעברת משאית מהמוסך. המבוטח סיכם עם אביו כי הראשון יסיע את המשאית ואביו יסע אחריו עם הרכב המבוטח. במהלך הנסיעה, אירעה תאונה בה היה מעורב הרכב.
מבוטח רשלן
המבוטח פנה לחברת הביטוח בתביעה לתשלום בגין נזקי התאונה. חברת הביטוח דחתה את התביעה בטענה כי הפוליסה, לפי תנאיה, מוגבלת רק למבוטח ולבת זוגו, ואינה תקפה לגבי אביו אשר נהג ברכב בעת התאונה.
המבוטח פנה לביהמ"ש וטען בין היתר, כי לא היה ער לעובדה שהפוליסה לא תקפה לגבי האב, הואיל וסבר כי הפוליסה בתוקף לגבי כל נהג מעל גיל 30, ובטח הדבר נכון ביחס לאביו אשר לו נסיון של 40 שנה כנהג.
בנוסף הסביר כי דובר על צורך דחוף וחד פעמי להסיע את המשאית. במהלך כל השנים בהן בוטח הרכב אצל חברת הביטוח, השיח על הפוליסה היה מול סוכן הביטוח בנוגע לגיל הנהגים הואיל ואשתו היתה בחלק משנות הביטוח מתחת לגיל 30 ולא דובר על נהגים הנקובים בשם. עוד הוסיף המבוטח כי נוסח הפוליסה לא תואם את הוראות הדין ואין מספיק הדגשה על המגבלות. לבסוף, ציין המבוטח כי לאור הלכת פיקאלי היה מקום לשלם פיצוי של 90% לפחות.
חברת הביטוח טענה כי המבוטח צמצם את הכיסוי לנהגים נקובים.
שונה מפרשת פיקאלי
בית המשפט קובע כי חוק חוזה הביטוח מתייחס לאופן בו יש לפעול בנוגע להחמרת הסיכון אשר חל במהלך תקופת הביטוח וכן מתייחס לפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת פיקאלי, פס"ד אשר בחן את הסוגיה של החמרת סיכון עקב אי עמידה במגבלת הגיל בפוליסה. שופטי הרוב בפרשת פיקאלי קבעו כי מדובר על החמרת סיכון.
בית המשפט מדגיש כי המקרה הנדון שונה מפרשת פיקאלי. שכן אין מדובר על אי עמידה במגבלת גיל, אלא כאן מדובר על אי עמידה במגבלה של נהגים ספציפיים נקובים בפוליסה.
אומנם מציין בית המשפט כי אכן מדובר על תנאי מגביל שעוצמתו גבוהה יותר ממגבלת קטגורית גיל, ולכן ניתן לטעון כי הוספת נהג אינה החמרת סיכון אלא סיכון שכלל לא נכלל בפוליסה. אולם חרף האמור עסקינן בתכלית צרכנית סוציאלית המרחפת על פרשנות החוק אשר מנסה לאזן בין שני צדדים לחוזה שאינם שווי כוחות ומקבלת משנה תוקף בעת פרשנות סייג האחריות של חברת הביטוח. בנוסף, הפוליסה מגדירה את מקרי הביטוח על בסיס קטגוריות של מקרים מוגדרים (למשל – התנגשות, גניבה) ולא על בסיס זהות הנהג. עניין זהות הנהג רלוונטית להיקף הסיכון. משכך, העובדה שהנהג ברכב אינו נכלל ברשימה מהווה החמרת סיכון ולא היווצרות של סיכון חדש שאינו מכוסה.
הפער במקרה זה בין עלות הפרמיה לפוליסה זהה על בסיס קטגוריית גיל, הינה 9% בלבד וניתן ללמוד מכך כי מדובר על הבדל בעוצמת סיכון שהוחמרה, ולא ביצירת סוג חדש של סיכון.
לכן, קובע ביהמ"ש כי אין מדובר על סיכון חדש אלא על החמרת סיכון ויש להתייחס למקרה על כהחמרת הסיכון.
במקרה זה אין חולק כי חברת הביטוח היתה מסכימה לבטח כל נהג מעל גיל 30, כך שהתנאי ביחס למבטח סביר שלא היה מבטח את המקרה לא מתקיים. בית המשפט מוסיף כי ביחס להוכחת כוונת המרמה עולה כי לא היתה כוונה שכזו מצד המבוטח. מדובר על מקרה חד פעמי, בו נתן המבוטח לאביו לנהוג ברכב, באירוע ספציפי, כאשר הוא טעה לחשוב שקיים ביטוח לנהגים מעל גיל 30 ולא הוכח כי הוא סירב לרכוש פוליסה יקרה יותר על פי קטגורית גיל כפי שטענה חברת הביטוח.
בית המפשט מחייב את חברת הביטוח לשלם את החלק היחסי (91%) מגובה הנזק וכן שכ"ט עו"ד והוצאות עדים.
בשלב זה לא ידוע אם יוגש ערעור על פסק הדין.
הכותב הינו מומחה לתביעות ביטוח ויועמ"ש הלשכה
