השבוע אשוב לדבר על חוזר הצירוף לביטוח אך הפעם מזווית ראיה חדשה של בית המשפט וביחס לבעל רישיון שאינו סוכן ביטוח, אלא חברת ביטוח. אגב, התביעה כלל לא נבעה משאלה של חבות או תביעה של המבטחת, ההיפך הוא הנכון – חברת הביטוח בחרה לתבוע מבוטחת אשר לא שילמה לה פרמיות בגין שלוש פוליסות ביטוח חיים ותאונות אישיות, שנרכשו בחברת הביטוח במכירה טלפונית.
השאלה העיקרית שהועלתה היתה, האם אכן ניתנה הסכמת המבוטחת לרכישת הפוליסות ובמדויק – האם דברי המבוטחת בשיחות הטלפוניות מולה מבטאים גמירת דעת להתקשר באותן פוליסות. המבוטחת אישרה כי אכן נתנה הסכמה לפוליסה הראשונה מתוך השלוש. ביחס לפוליסה השלישית, חברת הביטוח לא צירפה את התיעוד של השיחה על אף שמדובר על שיחת מכירה מוקלטת. אי צירוף ראיה זו מהווה חזקה שאם היתה מוצגת השיחה היא היתה לרעת חברת הביטוח ולכן קובע בית המשפט כי לא ניתנה הסכמה לרכישת הפוליסה השלישית. (מזכיר כי גם בחוזר הצירוף העדר תיעוד, הינו הפרה רגולטורית על כל המשתמע מכך- עב"א).
לעניין הפוליסה הנוספת, בוחן בית המשפט את גמירת הדעת של המבוטחת להתקשר וקובע כי ההיפך הוא הנכון – המבוטחת סירבה לרכוש את הפוליסה אליה צורפה ועליה היא נתבעת. בית המשפט קובע כי מהתמלול ניתן ללמוד שהמבוטחת לא דוברת עברית בצורה מיטבית, שכן תשובותיה הינן לקוניות והיא אף מציינת שהיא אינה מבינה או עונה תשובה שלא קשורה לעניין.
כך למשל במענה לשאלה "יש לך תחביבים שנחשבים מסוכנים, מאתגרים? את יודעת, לטפס על הרים, לצלול במים, דברים כאלה יש לך? את עושה דברים כאלה?" – השיבה המבוטחת: "אני לא, אין לי מים, היה לי מים בברך".
מתוך 20 עמודי התמלול, מציין בית המשפט כי לאורך 11 עמודים ראשונים כלל לא נמסר למבוטחת שהיא נדרשת לשלם. בנוסף, הנציגה ממטירה על המבוטחת פרטים על גבי פרטים, עמודים שלמים של מלל ומידע, שגם דובר עברית רהוטה לא יכול להכילם ולהפנימם כאשר הדברים מושמעים לו בטלפון. אגב, לאחר הקראת 3 עמודי מלל, עוצרת הנציגה ושואלת האם המבוטחת הבינה וזו מצידה עונה "לא, אני מבינה אותך", אך הנציגה כלל לא בוחנת האם באמת המבוטחת הבינה.
ואולם התפנית חלה בעמוד ה־12 מתוך ה־20 לתמלול, שם עלתה סוגיית התשלום והמבוטחת באופן חד משמעי מודיעה כי היא מסרבת, משום שאין לה כסף לשלם, אלא שהנציגה לא היתה מוכנה לקבל את ה"לא" כתשובה, היא משלבת אירועי אסון שבעקבותיהם תיפול המבוטחת עול על ילדיה ועוד, לרבות משפטי מכירה המעוררים אי נוחות.
למשל, לאחר שהמבוטחת מסבירה כי אין לה כסף (עובדה שהובילה לתביעה כאמור על דרישת הפרמיות שלא שולמו) אומרת לה הנציגה את הדברים הבאים: "אז בגלל כך וכך, זה מה שאני אומרת לך, שצריך להוסיף כסף. מי שמוסיף כסף זה לא אנשים עשירים שיש להם בתים וכספים ועסקים, הם לא צריכים ביטוח. כי יש להם כסף. אבל בגלל שאת היום לא יכולה לשלם את הביטוח הזה והמצב הכלכלי שלך הוא פחות טוב, דווקא את זאת שצריכה את הביטוח הזה".
עוד מוסיף בית המשפט כי על אף שמדובר על התנהלות, שאינה עולה לכדי חובת תום הלב בניהול מו"מ ולנוכח פערי הכוחות, קשיי השפה והעובדה שמדובר על שיחה טלפונית, המבוטחת בנוגע לתשלום לא ויתרה ועמדה על שלה שאין לה כסף לממן את כל הפוליסות, אלא שנציגת חברת הביטוח המשיכה ללחוץ ולבסוף מחלצת מהמבוטחת – תוך שימוש במשפטים שבהם נשאלה גם שאלה "האם את מבינה ומאשרת את הרכישה" – את האמירה "אה, בסדר". אך קובע בית המשפט, כי הוא לא יכול לראות באמירה זו, לאחר סירוב חוזר של המבוטחת, מפאת העדר יכולת לממן הוצאה נוספת על ביטוח, הסכמה לרכישה.
בית המשפט מתייחס גם לחוזר הצירוף וקובע כי הנציגה לא ציינה בתחילת השיחה כי מדובר על מכירת ביטוח, אלא ציינה כי היא פונה לשם "עדכון קצר" וכבר בכך היא הפרה את הוראות החוזר. בנוסף, לאחר סירוב המבוטחת היה מקום להפסיק את פעולת השיווק, ובטח לא להפעיל מסע לחצים אגרסיבי ושימוש לא הוגן בהפחדות, בהתעלם מגילה ושפתה של המבוטחת. ולכן קובע בית המשפט באזני המאזין הסביר, עמדת המבוטחת הינה סירוב מוחלט לרכישת הביטוח ומשכך הוא דוחה את התביעה.
