על זכות השביתה

המשבר המתגלגל בין ועד עובדי הרכבת להנהלת החברה סיפק למתנגדי העבודה המאורגנת להעלות שוב מהאוב את ההצעה לקידום חוק בוררות חובה. כן, אותו חוק המהווה את החלום הרטוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו ופקידי משרד האוצר ואשר מגביל הלכה למעשה את היכולת של העובד לשבות, בטרם פנה ביחד עם ההנהלה לבוררות מוסכמת.

ראשית, חשוב להזכיר כי זכות ההתאגדות והשביתה הינה זכות אוניברסלית אשר קיבלה מעמד בינלאומי מיוחד על ידי האו״ם. אותה זכות הובילה במהלך ההיסטוריה למהלכים מכוננים כמו ביטול עבודת ילדים ויצירת יום עבודה המוגבל בשעות.

אבל אם נחזור לימינו אנו, אז הכלל הבסיסי והידוע בעולם העבודה הוא שהמעסיק מעדיף לרוב לשלם כמה שפחות לעובד תוך מתן תנאים סוציאליים וביטחון תעסוקתי רעועים, וזאת על מנת למקסם את רווחיו, ואילו האינטרס המובנה של העובד הוא בדיוק הפוך. בידי המעסיק ישנם כלים רבים. הוא מחזיק בידיו גם את המקל וגם את הגזר. גם את היכולת לפטר את העובד וגם את היכולת לשפר את תנאיו. העובד מצוי מולו במעמד נחות תמידי, כאשר אחד הכלים הבודדים אשר עומדים לצידו על מנת לשמור על מעמדו הינו זכות השביתה.

נכון, זכות זו צריכה להיות ממומשת באחריות ובכובד ראש ואסור שהאצבע תהיה קלה על ההדק. אין מקום לאימפולסיביות וקפריזיות בכל הנוגע לכך. אולם צריך לזכור שגם כיום ישנה דרך ארוכה מאוד עד השימוש בזכות זאת, כמו הכרזה על סכסוך עבודה מטעם ארגון העובדים והמתנה של לפחות 14 יום עד למימוש העיצומים. מעבר לכך, הסכסוך עצמו כמעט תמיד יגיע לפתחו של בית הדין לעבודה אשר יורה לרוב על ניהול מו״מ קדחתני בין שני הצדדים.

העובדה כי מאז פרוץ המחאה החברתית ב־2011 בחרו עשרות אלפי עובדים בענפי הביטוח, הסלולר, האשראי והפיננסים, להתאגד – נובעת מתסכול ומזעם רב שהצטבר בקרב העובדים כלפי המדיניות של הנהלות רבות בישראל. הגבלות נוספות על זכות השביתה, כפי ששמענו במהלך תקופת הבחירות וגם כעת בזמן הרכבת הממשלה החדשה עשויות להיות מנוצלות לרעה על ידי המעסיקים ומהוות פתח לחקיקה עתידנית נוספת ופוגענית כנגד עובדים.

נכון, זה לא נעים ואפילו מעצבן לעתים לחוות שביתה בשדה התעופה וזה בוודאי לא נעים לצעוד בבוקר לתחנת הרכבת או למשרד הפנים ולגלות שלא ניתן לקבל שירות. יחד עם זאת, בשנים האחרונות המשק הישראלי כמעט ולא חווה שביתות, משום שגם ארגוני העובדים מודעים לעובדה כי זכות השביתה הינה המוצא האחרון שיש לעובד.

הכותב הוא יו"ר ועד עובדי כלל