חברת הביטוח ביטחה את המבוטחת בביטוח מבנה ותכולה הכולל כיסוי מפני אש. לאחר 5 ימים ממועד הביטוח, פרצה שריפה כתוצאה מהצתה של עסק סמוך. הנתבעת דחתה את התביעה וטענה כי המבוטחת מסרה מידע כוזב בעת כריתת חוזה הביטוח, ובין היתר, לא דיווחה על תביעה קודמת שהיתה בתקופת הביטוח אצל מבטח קודם. בנוסף, נטען כי הסתרת המידע נעשתה בכוונה להמנע מקבלת הצעה בפרמיה גבוהה.
המבוטחת תבעה את נזקיה (כחצי מיליון שקל) בבית המשפט וטענה כי הסוכן ידע על כל התביעות הקודמות במסגרת הפוליסות הקודמות. בשל טעות של הסוכן, לא נמסר המידע בהצעת הביטוח, אשר מולא על ידו. המבוטחת לא ביקשה להסתיר מידע, ואין לראות באי הדיווח של המקרים הקודמים כאי מסירת מידע על ידי המבוטחת.
חברת הביטוח הגישה הודעת צד שלישי כנגד סוכן הביטוח, אשר כאמור טען שעקב שכחה לא ציין את המידע.
חברת הביטוח טענה כי על פי חוק חוזה הביטוח המבוטחת הפרה את חובה הגילוי, מאחר ולא דיווחה אודות התביעה הקודמת שהיתה אצל מבטחת אחרת דיווח שהיה מגדיל את הפרמיה.
על מנת להוכיח כי מבוטח הפר את חובת הגילוי על חברת הביטוח להראות כי השאלה שהוצגה בפני המבוטח עובר לכריתת חוזה הביטוח היא בעניין מהותי, דהיינו, עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו. כמו כן, על המבטחת להראות שהמבוטח לא השיב תשובה מלאה וכנה. בית המשפט קובע כי מידע בדבר תביעות קודמות הינו מידע מהותי ולכן יש לבחון את השלכות העדר הדיווח.
כוונת מרמה
חברת הביטוח אף טענה לקנוניה של המבוטחת יחד עם הסוכן ומשכך מדובר על "כוונת מרמה" לפיה היא פטורה כליל מתשלום תגמולי הביטוח, אלא שבית המשפט קובע כי לא היה מקום לקבוע כוונת מרמה של המבוטחת, קל וחומר שהוכח כי בחברת הביטוח הקודמת לא הוסתר מידע במטרה להונות גם את חברת הביטוח הקודמת.
בית המשפט קובע כי גם מהתנהלותה של חברת הביטוח עולה כי היא לא סברה שהתנהלות הסוכן נגועה בכוונת מרמה. על פי עדות החברה ניתן ללמוד כי כאשר סוכן ביטוח מבצע ליקויים בעבודתו, חברת הביטוח תפסיק לעבוד עימו ובטח שלא תגדיל את נפח עבודתו. בית המשפט קובע כי אין ספק שהתנהלותו של הסוכן במקרה דנן לא היתה נכונה, הסוכן לא בדק את תיק הביטוח על מנת לראות כי המידע שהוא מוסר נכון.
הסוכן אף סמך על כך שסוקר שיגיע לבית העסק יבחן את סוגיית האירועים הקודמים ובכך תיחסך עבודתו, אך אין לומר כי עסקינן במרמה, ואף לא סביר כי סוכן ביטוח ייקח על עצמו אחריות לאירוע בו נמסר מידע מוטעה וכדברי בית המשפט: "שמו הטוב של סוכן הביטוח כלפי חברת ביטוח הוא חלק מכלי העבודה של הסוכן. סוכן אשר יוכר כסוכן רשלן, או כסוכן שאינו מוסר מידע אמיתי, לא יקבל יחס מועדף מחברת הביטוח וחברת הביטוח תחשוש לעבוד אל מול אותו סוכן, שכן הוא לכשעצמו, במעשיו ובהתנהלותו, מעלה את רמת הסיכון של מבוטחיו".
עם זאת, בית המשפט מקבל את הטענה בדבר רשלנות הסוכן בהתנהלותו, על כך שלא טרח לבדוק את העבר הביטוחי של לקוחותיו ופעל על פי זכרונו. הואיל וסוכן הביטוח הוא שלוחה של חברת הבטוח ביחס למידע המצוי בידו הרי שחובת הזהירות של הסוכן מחייבת כי הוא יערוך בדיקות מתאימות כאשר הוא ממלא את הצעות הביטוח ולא יסתמך על זכרונו, ואף ידאג כי המבוטח ישיב על השאלות הנשאלות. לכן, הפר הסוכן את חובת הזהירות כלפי חברת הביטוח כאשר לא ערך את הבדיקות והסתמך על זכרונו בלבד, ועליו לפצות את חברת הביטוח על הנזק שנגרם. לעניין הנזק קובע בית המשפט כי הנזק הינו הפסד פרמיה יחסי ואין לחייב את הסוכן מעבר לכך.
בית המשפט מדגיש כי אין בהחלטתו לעודד סוכני ביטוח למסור מידע לא אמיתי שכן אם מדובר על סוכן רשלן חברות הביטוח לא יעבדו מולו. כאמור החברה חויבה בתשלום התביעה ואילו הסוכן מחויב בהפרש הפרמיה (0.003% מסך הנזק, כ-1,650 שקל).
בשלב זה לא ידוע אם יוגש ערעור על פסק הדין.
